הבמה שלי

נתת לי סיבה להאמין. סיבה לחיות ,סיבה לאהוב..

סיבה להיות מי שאני. גרמת לי לא לפחוד ממך ולומר את האמת,

להיות גאה במי שאני. היית האור שבקצה המנהרה שלי.

גרמת לי לראות הכל אחרת. אך מה עושים שהאור נכבה ?

שהלכת ,פשוט ככה, האור כבה ,כיבית-הכל שברת כל חלק שריפאת בי

כל חלק שעוד היה איכשהו שלם,התרסק נשבר לחתיכות כמו שאומרים.

לחשוב שהלכת ממני כאילו עשיתי משהו לא בסדר.ומה אם באמת עשיתי משהו לא בסדר?

להיות כל היום בתהיות איפה אתה .עם מי אתה,

אז למה לעזאזל העיניים שלך לא מביטות בי יותר?

תקופה של פחד ,של אי הבנות,תקופה של מחשבות,

תקופה שחשבתי שבחיים לא תגמר ,

לנדוד מפה לשם ,עד הרגע שעוצרים אותך ואומרים לך שזהו!!!