אמנציפציה

האימונים משתלמים.
כשאני בבית, שוט-הזנבות תלוי לי על החגורה. אני מכבסת, שוטפת כלים, מסדרת את הניירת. וכשאני מתמתחת, וחשה שאני זקוקה לפעילות, אני מצליפה.
כמו שמסבירים במאמרים מאתרי הבדסמ הידעניים, כמו שלימדה אותי הדומית ד', אני מתאמנת על כריות הספה. חזק, חלש, מהר, ברפרוף - אני מתרגלת טכניקות, מתרגלת הבדלים זעירים בניעת-היד, והאימונים משתלמים.

כשפשתן חוזר הביתה, אני ממתינה לו והשוט בחגורתי. הוא נכנס וכורע, מצחו נוגע בנעלי הבית שלי, ורק אז הוא פושט את מעילו ומניח את תיקו.
"בוא תראה מה למדתי!" אני אומרת לו בשמחה, והוא יושב על הרצפה מול הספה בזמן שאני מדגימה לו את תוצאות אימונ?י-היום על הכרים התפוחים.
"כל הכבוד, מותק", הוא אומר לי בסוף המפגן.
"מה מותק", אני מגחכת, "תתפשט..."
אנחנו מחייכים זו לזה. הוא עוד ינוח, נאכל ארוחת-ערב, אני אתקלח, אחזור בטלפון לאנשים שהשאירו לי הודעות ועניינים.

אבל יגיע הזמן שלנו יחד. לפני השינה, לפעמים אחריה, וגם בזמן מתוכנן-היטב-מראש באמצע היום. אז יורד פשתן על ברכיו ומותח את זרועותיו קדימה, ישבנו מתרומם. ואני מצליפה: חזק, חלש, מהר, ברפרוף, עם הבדלים זעירים בניעת-היד, שמורגשים היטב על ישבנו המאדים.
הוא מודה לי על כל הצלפה. כשאני מפסיקה, הוא מעז ומבקש עוד.

הוא לא כל כך אוהב כאב; אבל הוא אוהב לגרום לי הנאה. כזכור, מיומנות היא סקסית בעיני, ואני נהנית להוסיף את מיומנות-השוט ל"ארגז הכלים" של הסקסיות שלי.

פשתן אוהב לחוש שהוא רכושי. בשוט, אני מסמנת אותו.
כשאני מצליפה בו בבוקר, אני נהנית מהמחשבה שעוד מעט יאלץ ללבוש מכנסיים נוקשים על ישבן חם מכאב. כשאני מצליפה בו בלילה, אני נהנית לכרבל אותו אחר-כך בתוכי, ולהצמיד את המפשעה שלי אל חום-התחת שלו. אני אוהבת את התחת של פשתן, הוא יפה וגמיש וחלק ובעיקר לרשותי - אבל עוד על כך בהזדמנות אחרת. אבל בעיקר אני אוהבת אותו כי בכל פעם שאני נוגעת בו המגע מזכיר לפשתן למי הוא שייך, ואת העובדה שהוא נתון לרצוני.

זה לוקח זמן. ללמוד להשתמש בשוט, ללמוד להשתמש בפשתן.