סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אמנציפציה

שחרור הוא תהליך. זוהי הדרך שלי אל הדומית שבי.
לפני 12 שנים. 24 באפריל 2011 בשעה 16:47

הדום כועס. אני רואה את זה ונהנית. אני מתגרה מרעיון של לראות גבר שולט בגבר אחר (בתוכי אני חושבת, זה משפיל את שניהם). אני מורה לסאטין לשבת לרגלי, מודעת היטב לישבנו החשוף על הרצפה הקרה, אבל אני מתירה לו לחכך את לחיו ברגלי כשהוא יושב לידה, מלטפת את ראשו והוא נרגע.

הדום רוצה להעניש את הסאב שלו באופן דרמטי במיוחד. הוא מתכנן על עונש כואב ומשפיל גם יחד, והוא מעצב את הסלון שלי כבמה לסשן שלו. אני נהנית לדעת, שהעונש הזה בא על הסאב שלו - בגללי. כי לא הצליח לשרת אותי כהלכה. אני נהנית מהמחשבה שאני עומדת לראות אותו סובל. אני רוצה שסאטין יחשוש. אני נותנת לסאטין להבין, כי אם תהיה לי סיבה, יתכן ואעניש אותו באופן דומה. או - גרוע יותר מבחינתו - אניח לדום להעניש אותו עבורי. אני מתרווחת.

הסאב עומד עירום, לצווארו הקולר ההדוק-מדי והרצועה הקצרה משתלשלת על גבו. הדום מאלץ אותו להתכופף כך שידיו מונחות על שולחן-הקפה. הוא סוטר על ישבנו החשוף כמה פעמים ברציפות, חזק. הסאב מורגל בכאב הזה, ואינו מתכווץ. אבל סאטין נחרד מעט. הדום ממשיך לסטור לסאב שלו בתחת, ופניו אט אט מתכרכמות, אני רואה את פיו נפתח לגניחה שרק מגבירה את עוצמת חבטותיו של הדום. הדום מסובב את הסאב שלו בגבו אלי: אני רואה את ישבנו המאדים. אני מסמנת לסאטין שידליק את האור. בלי כסות החשיכה, קשה לסאב עוד יותר. אבל לי קל יותר להתרשם ממה שקורה לו. לדום, מסתבר, יש ארסנל קטן בתיק, והוא חובט בסאב שלו בהתחלה בידיו החשופות, אחר כך בקיין, ולבסוף בשוט-זנבות. הסאב נאנק, מתפתל וגונח. קל לראות שהזין שלו עומד, עומד מאוד, וממשיך ומתרומם ככל שההצלפות נמשכות. אני מעיפה מבט בסאטין ובזין הכלוא והמבוייש שלו. אני מצביעה על הזין של הסאב, וסאטין נרתע, אבל מתרומם על ברכיו ומתקרב אל הסאב. הוא נוגע בזין שלו ביד מהססת ומלטף אותו. הדום ממשיך להכות בסאב שלו, וסאטין נרתע וחושש - הוא לא אוהב כאב, ושוט-הזנבות מצליף קרוב מאוד אליו, קרוב מדי, מסכן אותו בהצלפה תועה. וכשהוא אוחז בזין של הסאב - לא מעז להניע את ידו - הגניחות של הסאב הופכות מתעתעות, האם הן של כאב או של הנאה?

כשהדום מסתכל אלי, אני מניחה לו להבחין במורת-רוחי. נכון, הוא מעניש את הסאב שלו, אבל מה הטעם אם כל העניין גורם לו הנאה. אני לוגמת מהיין ומפגינה את השעמום שלי, ושלושת הגברים המתוסכלים ערוכים מולי כמו תמונה: הדום והשוט בידו, הסאב העירום כפוף מעל השולחן, סאטין שלי לרגליו, כבול בחגורת הצניעות, ומחזיק את הזין שלו בהיסוס. עד התבזות, זה מה שאני רוצה. "ונקלה... לעיניך". עד שהוא יתבזה מולי. [http://www.mechon-mamre.org/i/t/t0525.htm=url]יותר מארבעים מלקות.[/url] הדום מבין, והוא מתחיל לערוך את הטקס מחדש. סאטין לא עד הסוף מוצא את מקומו, ואני משחררת אותו מהסרבול שלו ומאפשרת לו לשוב ולשבת לרגלי. סמוק, הוא יודע שאיני מרוצה. אך אני מרגישה שהחוויה של לגעת בזין של גבר אחר, ואפילו סאב כמוהו, אם כי סאב משוחרר - החוויה הזו היתה קשה עבורו, ואני מניחה לו להרגע מעט.

הדום עורך טקס חדש אך מבקש רשות עבור הסאב שלו, להיות בעיניים קשורות. אור-החשמל העז מפריע לשניהם, והדום רוצה להקל מעט על העבד שלו. אני לא מסכימה, אבל מורה לסאטין לעמעם שוב את המנורה. הרצועה של הסאב נקשרת לעמוד מאחוריו, והוא עירום על ברכיו. הדום מצליף שוב בישבנו, ואני רואה את הזין שלו מתרומם. שוב. הדום נעמד מאחורי הסאב שלו, ושולף תער דק, מחוטא, חד מאוד. אני שולחת מיד את סאטין קדימה, להתבונן מקרוב - יודעת כמה הוא מפחד ממראה סכינים ומדם. הדום מניח יד בטוחה על הגב של הסאב שלו, וחותך בבשר שלוש שריטות דקות, כמעט בלתי נראות. אך כעבור שניה פורץ מהן זרם דק ועקבי של דם, שניגר במורד גבו. אני רואה את הסאב שלו מזדעזע, עיניו עצומות בחוזקה. אני מסמנת לדום בזעף, והוא מורה לסאב שלו לפקוח עיניו. עיניו מלאות דמעות בלתי-רצוניות של כאב, והזין שלו הולך ומתכווץ. אני מרוצה. סאטין רועד, מבקש רשות לחזור לשבת לידי, ואני לא מרשה. אני רוצה שיראה טוב ומקרוב את כל הפרטים. הוא יודע שכשנהיה לבד, יצטרך לתאר לי את המראה המגרה הזה שוב ושוב בזמן שיאונן לי.

שלושת החתכים המקבילים, המדממים, נעים עם רטט גבו של הסאב. הדום מניח את התער שלו על מזנון הסלון. הוא מוציא מהתיק שלו פלאג, ובלי כל מילת-אזהרה תוקע אותו בתחחת של הסאב שלו. הסאב פולט נאקה וגבו מתקמר. אני שמחה לרגע, ואז מבחינה שוב שהזין שלו מזדקר אט-אט. גם הדום רואה זאת, וסוטר לסאב שלו בביצים. הוא מתכווץ מכאב, וסאטין יחד איתו. גבו נשטף בדם, הפלאג תקוע בפי-הטבעת שלו, והביצים שלו רוטטות, דואבות. הזין שלו, להנאתי, קטן שוב. הדום שופך מכוס היין שלו על החתכים בגבו של הסאב, וצריבת האלכוהול מביאה לו כאב מחודש. הוא שולף אלכוהול לחיטוי מתיקו, מספיג צמר גפן ומתכונן לנקות את הסאב שלו. אני אוסרת עליו; אני מורה לו לתת את חומרי-החיטוי לסאטין. סאטין, מזועזע ונוקשה, מעביר את הצמר גפן הרטוב על גבו של הסאב. אני רואה את התנועה בחלציו, את התנועה שאומרת שהזין שלו רוצה להתרומם אך לא יכול. אני מרשה לך להנות עכשיו, אני אומרת. סאטין משפיל מבט, יודע שגם כשהזין שלו כלוא בחגורת הצניעות הוא חשוף, ואני יודעת בדיוק מתי הוא מגורה וממה. הוא מעביר את צמר הגפן על גבו של הסאב, ובכל פעם שהצמר גפן האלכוהולי נוגע באחד החתכים, הסאב מזדעזע בכאב והזין שלו נשמט.

לפני 12 שנים. 24 באפריל 2011 בשעה 15:11

בבית הקפה אני שותה יין. הדום ואני משוחחים, ורגלי המגובסת מונחת על גבו של הסאב. מעט מבטים סקרניים נשלחים אלינו, אבל בשעה זו של הלילה המבלים מכונסים בתוך עצמם, ומעמידים פנים של מי שכבר שום דבר לא יפתיע אותם. הסאב כורע על ברכיו מתחת לשולחן, סמוך למעבר, והרגל שלי בלבן-מסנוור ובבהונות חשופות מונחת על גבו. הוא הרבה יותר רזה מסאטין, ואני מרגישה את החוליות שלו מתחככות בגבס הקשה והקר. לא נוח לו, וגם לי לא כל כך. אני נעה כדי לסדר את החצאית שלי, והרגל שלי נעה על גבו. הוא זז תחת רגלי, על ברכיו, משנה תנוחה, והרגל שלי מחליקה מעט מעל גבו וכמעט ופוגעת ברצפה. ברגע האחרון הוא מרים את ישבנו ומונע ממנה להחליק עד למטה, אבל הדם כבר זרם למטה ואני משמיעה אנחת כאב קלה, לא-רצונית.

הדום מרצין באחת ורוכן לעברי. אני מזדקפת ומחייכת, הכל בסדר; אבל הוא קודר. הוא מתכופף ולוחש משהו באזנו של הסאב שלו, שעל ברכיו, תחת השולחן בבית הקפה, מרכין את ראשו עמוק יותר, וגוו רועד. כאשר אנו מחליטים ללכת, הסאב מאבד את הזכות לסייע לי להגיע חזרה אל הרכב. הוא מביא את המכונית מהחניה אל פתח בית הקפה, ואני מגיעה אליה, שעונה על הדום, בכמה פסיעות וקפיצות קטנות. בתוך הרכב הדום מהדק את הקולר שלו אל צווארו. אני רואה שלא נוח לו, אך הוא אינו אומר מילה. הדום מחבר אל הקולר רצועה קצרה, ונותן אותה בידי. ממקומי במושב האחורי הזוית הזו מכריחה את הסאב לנהוג בגו זקוף מאוד, כדי שלא ירגיש נחנק. יד אחת אוחזת בעצלות ברצועה, וביד השניה אני שולחת לסאטין מסרון, שיחכה למטה.

הלילה מעמיק כל כך שעוד מעט יהפוך לבוקר; אבל עדיין לא. בבית, כמצוותי, הכל מוכן. סאטין נשא אותי למעלה ועכשיו התמונה בסלון ערוכה, מחכה לי שאפעיל אותה. אני יושבת על הספה, שוב כוס יין ביד(אני שותה לאט. לאט מאוד). שתי רגליי יחפות, מונחות על ההדום, חלק ממערכת הספות הבורגנית שלנו. סאטין עומד לידי. עירום, הזין שלו כלוא בתוך חגורת הצניעות. הדום עומד מולי, הסאב שלו לרגליו, עירום גם הוא. הזין שלו משוחרר, אך הוא לא נע - הוא מכווץ וקטן. אני מבקשת מסאטין לעמעם את האור; אני מרשה לדום להעניש את הסאב שלו, בנוכחותינו, על כך שגרם לי כאב בבית הקפה.

לפני 13 שנים. 15 באפריל 2011 בשעה 21:44

לפני זמן-מה חירמנה אותי מאוד הצפיה בנשיקה בדרמה טלויזיונית. "האוס", עונה 5? נדמה לי. ד"ר האוס וד"ר קאדי, עדיין לא מודים בכך שהם מאוהבים, מתנשקים בסוף הפרק, רגע אחרי מריבה גדולה. מעבר לנחת שהייתה לי כצופה, על כך שהרגע שנבנה במשך 40-וכמה פרקים הגיע סוף סוף, חשתי בתחתוני חרמנות מפתיעה.

טיילתי עם החרמנות הזו למיטתינו, ותוך כדי אוננות העליתי בדמיוני שוב את אותה הסצינה. הצפיה בה שנית, בדמיון, לא הייתה מחרמנת. לא הדמויות הן שגרמו לי להתגרות, וגם לא זוג השחקנים. שכבתי במיטתינו, מאוננת וחושבת, עד שהבנתי שמה שחירמן אותי היה תחושת האיסור התת-קרקעי.

בשם תחושת "האיסור התת-קרקעי" אני מכנה הרגשה, שהדרך הטובה ביותר לתאר אותה היא "זה-לא-אמור-להיות-זה-לא-אמור-לקרות-אני-לא-אמורה-לעשות-את-זה-עכשיו-כדאי-שאפסיק-אבל-אני-לא-רוצה-אבל-אני-חייבת-להפסיק-אבל-חיים-רק-פעם-אחת-אבל-אני-אתחרט-על-זה-אח"כ-אבל-אני-רוצה-את-זה-עכשיו-כ"כ-די-אני-מפסיקה-די-אני-נכנעת". אפילו כשאני כותבת את המילים המדוייקות הללו, הפטמות שלי מזדקרות והדגדגן שלי מתחיל לפעום. שלושת המילים האחרונות הן כבר התפוצצות של אורגזמה, ההתמסרות הטוטאלית לתשוקה, שבדרך רמסה כל הגיון.

כי מהי התשוקה אם לא משהו שרומס כל הגיון?

תחושת "האיסור התת-קרקעי" היא במובן מסוים תמצית מזוקקת של הבדסמ שלי. הבדסמ שלי הוא מאוד ילדי; הוא מונע על ידי עוצמות שהרגשתי כילדה בתדירות גבוהה ובהזדמנויות מגוונות. את העוצמות הללו אני מסוגלת כיום, לצערי, לחוש רק ברגעים בדסמיים טובים. כשאני מתחברת מקורות הילדיים של הבדסמ שלי, אני נוכחת שככל שהאיסור היה חזק יותר, כך עוצמת הריגוש הייתה גבוהה יותר.

מעניין, שלא מדובר בדברים שהם אסורים בצורה מפורשת. אני זוכרת מעט מאוד דברים שהיו אסורים עלי באופן מפורש כילדה. אולי זה בגלל שכאשר יש מאחורי האיסור הגיון, הוא חדל מלהיות משהו חיצוני והופך לפנימי, ואז כבר אינו איסור. למשל, האיסור להשתמש בסכין החדה בלי השגחה. למשל, האיסור לטפס על שער-הברזל של הגן.

האיסורים שהעברה עליהם הייתה מרגשת היו למעשה סוג של אי-אישורים. דברים שבאנגלית מכונים "Frowned Upon". אין נגדם חוק; אין מאחוריהם הגיון שאפשר להבין בראש ילדי. המקור שלהם הוא חברתי, ולא ממשי. למשל, את לובשת חצאית ויושבת ברגליים פסוקות. אמא או דודה אומרת לך ש"זה לא יפה לשבת ככה", או ש"לא יושבים ככה", או שרק עושה את הפרצוף הזה, גבות מוגבהות, עיניים פעורות כמו בהפתעה וראש נע מצד לצד. לא אומרים לך במפורש: "אסור לשבת ברגליים פסוקות כשאת לובשת חצאית". כי כשתשאלי למה, מה יענו לך - כי זה וולגרי? את בקושי בת חמש. כי זה פתייני? את בקושי בת חמש. כי זה נראה כמו הזמנה? את בקושי בת חמש! אי אפשר להסביר לך את זה, כי עולם התוכן שייך לחלוטין לנסיון שצוברים מבוגרים, ולחיברות שהם עוברים בשנות חייהם. אי אפשר להסביר לך את זה, ולכן למעשה אי אפשר מעשית "לאסור" עליך את זה (אפשר, אבל אז את כנראה גדלה בקהילה דתית או שמרנית מאוד). את לא יכולה להפנים את האיסור הזה לתוכך, כך שלמעשה יתבטל - מכין שה"עבירה" שהוא מצייג אינה קיימת כלל בתוך עולם המושגים שלך.

למעשה, הסכנה הנשקפת לך מהמעשה הזה אינה מעצם המעשה, כמו בסכין החדה או בטיפוס - אלא מתגובת הסובבים אליו. רשמית, את לא עושה משהו לא-בסדר. אבל תת-קרקעית... את עושה משהו מאוד מאוד שגוי, משהו שמעורר דברים מאוד אפלים סביבך.

אני אוהבת דם - אני אוהבת את הטעם ואת המראה, ואת המשמעות. כילדה נהגתי לנשוך את פנים-לחיי כדי לטעום את הדם בפי. בגן גיליתי שהדם מסקרן גם ילדים אחרים, שיש להם פחות אומץ מלי, ואינם יכולים לשאת את טעם-הדם של עצמם. הייתי אוגרת את הדם בפי ויורקת אותו על הלבנים שהקיפו את ארגז-החול. הבנים היו בוחשים ברוק הדמי במקלות, ואז רצים בחצר, מנופפים במקלות המואדמים וצועקים: "דם! דם!" פעם עצרה אותי עוזרת הגננת והכריחה אותי לפתוח את הפה ולהראות לה, שמא שברתי שן או נשכתי את הלשון. הסברתי לה שאני נושכת את פנים-הלחיים ומשם הדם יוצא. אני לא זוכרת את ההבעה שלה, וגם לא את המילים המדוייקות, אבל היא אמרה לי להפסיק לעשות את זה, ובייחוד ליד הבנים.

כשאומרים לך "להפסיק", ומוסיפים "בייחוד" - משתמע מכך שלמרות שיש כאן איסור, קיימת האפשרות של עבירה על האיסור ללא סנקציה. כלומר שעל מנת שייחשב לך לחטא, צריכים להתקיים שני תנאים - עבירה על האיסור המקורי פלוס תנאי שמחמיר אותו. אם מתקיים התנאי הראשון בלבד - אין עונש. אם אין עונש על הדבר אליו מתייחסים כאיסור - הרי שהעבריינות אינה טמונה בו. היא טמונה בהקשר בה נעברת העבירה - ובמקרה הזה - "ליד הבנים". השניות הזו היא חלק משמעותי בתחושה התת-קרקעית. זה בסדר, אבל זה לא בסדר. זה לא בסדר, אבל זה בסדר בנסיבות מסוימות. זה "בסדר", אבל לא "בסדר מוחלט"; ליד אנשים מסוימים זה "לא-בסדר "גמור.

לעבור על איסור מפורש, הגיוני (הסכין; השער) זה טפשי. האיסור מובן, הסכנה ברורה, וההתייצבות מולה אינה התגרות מורכבת או התרסה, אלא פעולה אווילית.
לעבור על איסור תת-קרקעי זה מרגש. האיסור התת-קרקעי הוא למעשה Frowned Upon חברתי על פעולה טבעית כלשהי (ישיבה ברגליים פשוקות כשאת לובשת חצאית) משיקולים זרים וחסרי הגיון (תפיסה את הילדה בת החמש כפתיינית, מזמינה או וולגרית). עבירה על איסור תת-קרקעי היא בעצם מילוי אחר רצון טבעי וככזה - עוצמתי.
הכניעה לעבירה על האיסור התת-קרקעי מתוקה ומענגת, כי היא מחברת אל רצון עמוק שלא מומש בגלל נורמות חברתיות לא-רלוונטיות.

בדסמ הוא איסור תת-קרקעי. בחברה דמוקרטית-ליברלית-נאורה אין חוקים מפורשים כנגד זיונים בתחת, כפיתת סאביות, עיטוף בויניל ומצבטי-פטמות. But it is Frowned Upon. ההבעה האופיינית לשיח על בדסמ היא גבות מוגבהות, עיניים פעורות כמו בהפתעה וראש נע מצד לצד. לא יכולתי להפנים את האיסור הזה, כי לא היה בו הגיון. מלכתחילה הוא לא היה שייך אלי. הוא היה חלק מנורמות חברתיות חיצוניות לי, שלא היה בהן שם דבר רלוונטי. העבירה על האיסור הזה מתוקה מדבש. יש בה הכל: מימוש התאווה המינית בצורה המלאה ביותר שלה ומילוי אחר רצון טבעי ועמוק.

לצופים בסדרה "האוס" ברור המקור החברתי של האיסור התת-קרקעי על ד"ר האוס וד"ר קאדי להודות באהבתם ולממש אותה (אגב, ספויילר: בעונה השביעית הם ביחד). הנשיקה שלהם מרגשת בדיוק בגלל שהיא מימוש רצון טבעי ועמוק, התרסה כנגד איסורים תת-קרקעיים, תשוקה שרומסת כל הגיון.

כשאת חיה עם אדם האיסור על תשוקתך אליו מוסר. קשב לאיסורים התת-קרקעיים שלי, שלו, שלנו מאפשר לנו לשחרר אותם, להשתחרר מהם ולהסיר אותם. באיזה אופן משפיע השחרור הזה על התשוקה?

לפני 13 שנים. 6 בנובמבר 2010 בשעה 22:11

בגלל שמלאו לה אתמול שלושים-ושלוש, אנחנו חוגגות. נפגשות בבית קפה בעיר בה גדלנו, כל החברות מהתיכון. היא מספרת שהחברות מהעבודה לקחו אותה לערב שהיו בו סטנדאפיסטית, יועצת-זוגיות וסקסולוגית. והשיחה נסבה על מה שהסקסולוגית סיפרה והסבירה.

"תגידי," אני בוחשת בכוס-התה שלי, "איך אתם מקיימים יחסי מין עם ילדים?"
"אנחנו משתדלים לא לקיים יחסי מין עם הילדים...." היא עונה בגיחוך. "אבל אומרים להם שאמא ואבא הולכים לישון צהריים, נועלים את הדלת ומקווים".

היא רוצה להיכנס שוב להריון. כל החיים שלה היו מאוד שפויים ומסודרים, מאז שפגשה אותו כשהיתה בת 17 והתחתנה איתו בגיל 22. היא חוששת שחמש שנים של נטילת גלולות יגרמו לסיבוכים ושיהיה לה קשה להרות שוב.
"באיזה אמצעי מניעה את משתמשת?" היא שואלת את זו שילדה לפני שנה וקצת.
"גלולות", היא עונה.
"גלולות," עונות בזו אחר זו כמעט כל היושבות לשולחן. אף אחת מאלו שילדו לא בחרה בהתקן תוך-רחמי. זה נתפס כמשהו מפחיד, שעלול להזיק, שיש בו משהו סופי.
"קונדומים," אומרת אחת. היא נשואה ויש שמרימות גבה. אבל היא לא רוצה לקחת גלולות, היא מפחדת מהעוצמה של ההתערבות ההורמונלית.
"קונדומים," אומרת גם אני. אבל קשה לי להסביר להן למה.

איך אסביר להן שיחסי המין שלנו אינם כוללים אותו בתוכי? ושאמצעי המניעה שלנו הוא, למעשה, חגורת-צניעות?

לפני 13 שנים. 14 בספטמבר 2010 בשעה 23:06

אני שולחת את סאטין מהמסיבה הביתה, להכין אותו לבואי. הוא מודאג: מי יחזיר אותי? אבל התיאום כבר נעשה, בלעדיו. הוא יישא אותי אל רכבו של הדום; אנחנו נלך לשתות משהו במקום אחר. בינתיים, הוא יכין את הבית. כשאגיע, הוא יוכל לרדת למטה לשאת אותי מהרכב הביתה.
סאטין מתמהמה ואני מרגישה שהוא לא רוצה לעזוב. אני מורה לו להתלבש, והפקודה הזו קשה לו מפקודת ההתפשטות שקדמה לה בשעות אחדות.הוא נרתע מעט שאריג הבד נוגע-לא-נוגע בסימנים באחוריו. הוא מתקשה לרכוס את הכפתורים הקדמיים על הבליטה שיוצרת חגורת-הצניעות. אני לא אומרת כלום, אבל נוכח מבטי הקשה אצבעותיו מסתבכות יותר, והוא חוזר ופורף כפתורים שכבר רכס. לבסוף אני מפנה את ראשי ממנו ומשוחחת בלחש עם אחת הבנות, ואני שומעת את נשימתו הכבדה כשהוא מתלבש, אוסף את חפציו, מוודא שכל מה שאני צריכה נמצא בארנק הקטן שאני נושאת איתי ויורד על ברכיו למולי, מחכה להוראה.
אני מלטפת את לחיו ושולחת אותו הביתה. מחכה לו שם עבודה רבה.

בבית, סאטין מאוורר את מצעי המיטה; ממלא את האמבט; מכין שקיות לעטוף בהן את רגלי הפצועה; מניח על שידת-הלילה את הספר שלי וכוס מים; מציע לעצמו מזרן ליד דלת חדר-השינה; מוודא שבויברטור יש סוללות; מרתיח מים לתה; פורס עוגה למקרה שאחליט לארח; מעמיד על שולחן-הקפה מאפרה.

בדרך, הדום ואני עוצרים לשתות כוסית נוספת בבית-קפה לילי. בלי הקביים ובלי סאטין, אני יוצאת מהמכונית נשענת על הדום, והסאב שלו ממהר להביא כיסא פנוי מבית הקפה. אני מושבת על הכיסא וכשהם נושאים אותי יחד פנימה, שני מלצרים ובחור מהשולחן הסמוך ממהרים לסייע. כיוון שכך הדום מתרחק ומכוון אותנו אל השולחן הנבחר. הוא שואל אותי אם אני רוצה שהסאב שלו ישמש אותי כהדום. אני חושבת על סאטין. טורח בבית כדי שאכבד אותו בשימוש בו, ומסכימה.

לפני 13 שנים. 11 בספטמבר 2010 בשעה 16:52

איך נוצרת דומית, ומי יוצר אותה?

לסאטין, כנשלט, יש פנטזיות מאוד ברורות ומפורשות לגבי מה שהוא אוהב שיקרה לו בסיטואציה בה הוא הסאב שלי. ככל שהן מפורטות יותר, במובנים רבים "מוקלת עלי המלאכה": כל מה שעלי לעשות הוא לקרוא בבלוג שלו, או לדבר איתו, וללמוד מה הוא אוהב - ואז לבצע. במובן בו "הכל צפוי והרשות נתונה" - אני יכולה לענג אותו ולהתענג איתו, תוך שאני יוצקת לתוך הפנטזיה שלו את הפרשנות שלי, את הווריאציה שלי למימושה.

לי, כשולטת, אין פנטזיה. יש לי דרישות; ויש לי תקוות.
הדרישות, אלו הם הדברים שמובנים מאליהם כסטנדרט בסיטואציה המינית ביני לבין סאטין, למשל: אסור לו לגמור לפני. אסור לו לסרב לי (אלא במקרה של מימוש מילת-הביטחון). הוא חייב להיות מקולח לפני אינטראקציה מינית בינינו. אסור לו לגעת בי בלי רשות.
התקוות, אלו הם הדברים שאני מאוד הייתי רוצה לממש במיניות שלנו. חלקם, לצערי, הם גבולות ברורים של סאטין. למשל, לזיין אותו בתחת. זה כואב לו והוא לא מוכן שאעשה זאת. אחרים הם דברים שעדיין לא סיפרתי לו שאני אוהבת. אחרים הם דברים שהוא יודע שמסקרן אותי לנסות עליו, אבל עדיין לא הגענו למימושם.

יש לי כל מיני סוגים של פנטזיות מיניות, שמשמשות אותי בעיקר באוננות שלי. אבל הן לא פנטזיות של שליטה.
אני זוכרת שקראתי כמה פנטזיות מדהימות ומגרות של שליטה נשית בספר של ננסי פריידיי, "נשים מעל". הפנטזיות הללו הדהימו אותי מכמה בחינות: הן היו של נשים שבשום אופן לא שייכו עצמן לקהילת הבדסמ או להעדפות מהסוג הזה. הן היו של נשים שכתבו אותן במכתבים לננסי פריידיי בשנות השבעים והשמונים - טרם היות האינטרנט כמקום טבעי ואף טריוויאלי לשיתוף, מתוך בושה גדולה וסקרנות גדולה, לעיתים גם אשמה ובעיקר בתחושה שהן "היחידות בעולם" עם פנטזיות כאלה. בנוסף, הפנטזיות הללו מאוד מגרות בעיני, למרות שהן מאוד רחוקות ממה שאני מפנטזת לעצמי. את הספר ה(חצי) אקדמי הזה קראתי בהנאה ועם יד בתחתונים, ואני ממליצה לכל אישה וסאב להניח עותק ליד המיטה. אני זוכרת פנטזיה של אישה שמדמה עצמה כאל?ה בטקס הזדווגות המוני, בו אלפי גברים עירומים נבחנים על ידה וחלקם נמצאים כשירים לשמש אותה, כשהיא יושבת על כן גבוה והם מענגים אותה ונשים יפהפיות אחרות לפי בחירתן ועל פי רצונן. הכל היה מאוד יווני-רומי, עם טוגות וכלי לבן וזהב, אבל משהו בחיות של התיאור שלה עשה את כל הסיטואציה למאוד מגרה גם בעיני, וגמרתי בקריאת העמודים האלה כמה פעמים.

למרות ההתגרות שלי מפנטזיות שליטה של נשים אחרות, איכשהו לא נוצרו לי כאלה משלי. ומכאן אני תוהה כיצד אני, כדומית, נוצרת? ומאיפה בכלל מגיע הצורך שלי, או הרצון, להיות דומית? אולי זה לא המקום הטבעי שלי, ואולי אני רק "ממציאה" אותו כדי להיות אישה טובה יותר, מענגת יותר במיטה, לבן-זוגי? אולי הדומיות שלי היא רק הפנטזיה שלו?

יש לי מקום בלב שיודע שזה לא נכון, כי הזדהיתי עם ההגדרה הבדסמית של "שולטת" עוד לפני שהכרנו. גם כשאני קוראת לאחור בטקסטים יומניים שכתבתי כנערה, אני מוצאת שם הרבה מוטיבים של שליטה ושל רצון לשעבד גברים לרצונותיי המיניים. לא תמיד הייתי מודעת לכך שהרצונות הללו מיניים (למדתי לפרש את תחושות-הגוף שלי כמיניות רק אי-שם בשנות העשרים של חיי). אבל כן הייתי מודעת לצורך שלי במערכת יחסים לא-שיוויונית, שבה אני אהיה מעל. את אחד הטקסטים האלה העתקתי מיומן בת התשע-עשרה שהייתי לכאן. תמיד רחשו בי רגשות אריסטוקרטיים, ותמיד הרגשתי יותר בנו במדינות אירופאיות בהן גברים פותים לך את הדלת, מלבישים את המעיל, מושיטים לך יד לצאת מהרכב (או מהכרכרה) וכן הלאה. הזדהיתי עם הרוזנת דה-מרטיי מ"יחסים מסוכנים" שאהבה לראות כיצד הכל סרים לרצונה, וכאילו לא די בשליטה הגלויה (במשרתים ובצעירים שסביבה), הוסיפה לכך גם את השליטה הסמויה, באמצעות מניפולציות ותככים. כמובן שהזדהות אריסטוקרטית כזו חייבת להיות מלווה בעצימת-עיניים כלפי המציאות בה נשים היו כלואות מחוכיהן ונטולות זכויות כלכליות חשובות, מה שהשאיר אותן במקרים רבים משועבדות לגברים שסביבן, יהיו טיפשים ואופורטוניסטיים באשר יהיו. כך ששוב, המודל שלי לנשיות עליונה אינו מושלם, ואפילו מלא סתירות ומבולבל. ובכלל, לפתח מודל של שליטה נשית יכול להיות אחד משתיים - הכלה של מודל השליטה הגברית על אישה, או פיתוחו של דבר חדש לגמרי, שונה ומנותק מכל המודלים של שליטה שקדמו לו.

החשש שלי בהיפוך מודל השליטה הגברית לכזה של שליטה נשית, הוא שבכך אני ממשיכה כאשה לשרת את הפנטזיות של בן-זוגי. באופן כללי זה בסדר, ואפילו נעים, ואפילו חשוב בתוך זוגיות; אבל באופן פרטי זה מרגיש לי כמו אספקט נוסף של שעבוד. אפילו שעבוד מתוחכם יותר - כזה המנכיח מציאות פנימית לפיה הפנטזיה שלו היא הפנטזיה שלי - ואז אנא אני באה? ומי אני בכלל?

כך שאני נותרת עם האחריות לפתח מודל חדש לגמרי של שליטה נשית, אשר תלוי רק בי ובמה שאני רוצה. והנה ההזמנה למסע פנימי נוסף: מה אני רוצה?מדוע אני רוצה לשלוט? באיזה אופן אני רוצה לשלוט? ובמי?



לפני 13 שנים. 10 בספטמבר 2010 בשעה 13:54

מה זה אומר לי.

אני נהנית להשאיר אותם עליך.
מכמה סיבות.

אני אוהבת את המשמעות של סימנים: זה אומר, שהיה פה משהו, שטרם נמחה. משהו שי?וו?ת?ר איתנו עוד קצת זמן, גם אחרי שהוא נגמר.

הסימנים משאירים אותך שלי גם אחר-כך. כשאתה רואה אותם, אתה זוכר אותי. ואת מה שהיה בינינו. זוכר איך השארתי לך אותם. זוכר את הכאב, אולי גם את התענוג.

וגם, אולי לפי "התיאוריות הפסיכולוגיות הגדולות" - הסימנים שלי עליך הם גם סוג של בעלות. וזה נחמד לי להיות גם "בעלתך", ולא רק אישה. זה טוב לי לדעת שאתה, ברגעים האלה, רק בשבילי.

אבל העיקר הוא הכי פשוט: אני נהנית להשאיר אותם עליך. אני נהנית, פיסית, להשאיר אותם עליך.

לאהוב להשאיר עליך סימנים זה הסימן שלי לך?.

לפני 13 שנים. 7 בספטמבר 2010 בשעה 8:29

אחד הדברים שאני אוהבת לעשות הוא להציג את סאטין לראווה. אני מאוד מאוד גאה בכך שהוא שייך לי. אני בהחלט חושבת שהוא הסאב הכי שווה שיש, וחשוב לי שכולם ידעו את זה. הערב הזה נתן לי הזדמנות מאוד טובה להראות אותו, ולהנות ממבטי התעניינות וקינאה של דומיות אחרות.

כוס יין בידי ורגלי העטויה גבס מבהיק על גבו החשוף של סאטין, הזמן עבר בדיבורים עם מכרים ומכרות, באיחולי החלמה ובבקשות חוזרות לשמוע מה קרה. התחלתי להתעייף אבל לא רציתי להסיר את רגלי מגבו של סאטין. אהבתי לראות אותו כך, על ברכיו בעמידת-שש, הזין שלו כלוא, והתחת המתוק שלו חשוף לעיני כל. התכופפתי מעט כדי להעביר יד קרירה על ישבנו. אני אוהבת לגעת לו בתחת, ויותר מזה אני אוהבת לסמן אותו באדום שיהפוך לסגול. אבל הסתפקתי בליטוף, אני לא גמישה והיה לי קשה לרכון מעליו כשרגלי הכבדה מגבס מונחת על גבו. אצבעותי רפרפו על התחת שלו, עיסיתי וצבטתי אותו מעט, ובאצבע אחת הפרדתי את לחיי-ישבנו, חושפת דוק של זעה ופלומת-שיער עדינה, נעימה. העברתי את אצבעי בעדינות במעלה החריץ הדק, נוגעת לא-נוגעת בפתח הרגיש של פי-הטבעת. הרגשתי את גופו של סאטין מתכווץ ומתרפה, נענה למגע ידי המוכר אך זינו המורגל מתקשה להתקשות, ומודע באופן חריף לעובדה שיש סביבו אנשים רבים, ונשים רבות, אשר מתבוננים בו ובתגובותיו. סאטין שתק, עיניו היו עצומות ואני הבחנתי במתח בפניו. הוריתי לו לפקוח עיניים.

מבטו שוב התמקד בזין של הסאב שעמד מולו, מקבל בשקט לתוך כפות ידיו את אפר הסיגריות של הדום שלו. הזין שלו היה זקור ובולט, ושל סאטין קטן וכלוא. סיפרתי לסאטין שעוד שלוש דומיות מתבוננות בו, בוחנות אותו. כי הן מבקשות לאלף את הסאבים שלהן בדוגמתו, כי הן נהנות לראות את תגובותיו. סאטין זע מעט, ורגלי שעל גבו נעה. זעפתי; לרגע נחרדתי מהמחשבה שהיא עשויה ליפול, להחבט ברצפה ולכאוב, ומצב-רוחי נעכר באחת. הדום סימן לסאב שלו, אשר נטל את רגלי בעדינות רבה והניח אותה על הדום (לא-אנושי) שהופיע מאי שם. סאטין נותר בעמידת שש, על פניו הבעה מיוסרת. ציוויתי עליו להתיישב מולי. הוא ישב על הרצפה ונטל את רגלי המגובסת בידיו. ראיתי את המבט המתלבט בעיניו, ודחקתי את הקרסול הנוקשה והכבד שלי כמעט לפניו. הוא נטל בצייתנות את בהונותי לתוך פיו והחל מנקה אותן בלשונו.

לפני 15 שנים. 15 בדצמבר 2008 בשעה 20:53

אני, בשיחת טלפון מחו"ל, לסאטין:
"קניתי מגפיים חדשים."
"יפים?"
"טעימים".



לפני 15 שנים. 26 ביוני 2008 בשעה 22:26

אחרי ששברתי את הרגל, עברת בהוראתי להתגורר בביתי כדי שתוכל לעמוד לשירותי בכל שעה שאזדקק. עד אותו היום היית בביתך – נכון להיענות לכל פקודה טלפונית. הפציעה שלי הייתה הזדמנות לך להעמיק את ההתמסרות שלך אלי, ולשנינו – הזדמנות להעמיק את קשר השולטת והסאב שלנו.

שבועיים ביליתי בשכיבה, במיטתי או על הספה בסלון. לך הקציתי חדר משלך. בימים בהם הייתי מרוצה במיוחד משירותך, ישנת על השטיח בחדרי. הבטלה הייתה מהנה. שכבתי וקראתי, צפיתי בטלוויזיה וישנתי, וידעתי שאני יכולה לסמוך עליך לחלוטין: ניקית, בישלת, עזרת לי להתרחץ, הגשת לי קרח ומשככי כאבים. לפעמים, כשהכאב התגבר מאוד, הוריתי לך לשכב תחתי וללקק אותי. תחושות העונג הועצמו כשהשתלבו בכאב העמום של רגלי המגובסת, והאורגזמות, שהלכו והתעצמו סייעו להקהות את הכאב לזמן מה.

אחרי שבועיים יכולתי כבר להסתייע בקביים ולא בכסא-הגלגלים. אך עדיין אמצעי-התעבורה המועדף שלי היה אתה. נשאת אותי מחדר לחדר ומדירתי אל המכונית, אל המסעדה ואל החנות. שמחתי על זרועותיך החזקות ועל חוסן-גבך וידעתי שאתה עובד על מנת להתחזק כדי שתוכל לשאת אותי ואת משקלה העודף של רגלי המגובסת ביתר הצלחה.

החלטתי ללכת למסיבה. הבהרתי לך, שאינך מגיע אליה בתור סאב המקולר אלי, אלא פשוט ככלי-עזר. לו יכולתי, הסברתי, הייתי הולכת לבד. אבל הפעם אתה מצטרף, להיות שם לשירותי.

לבשתי שמלת ויניל שחורה וקצרה, שחשפה רגל אחת שזופה ונעולה בסנדל אדום, ורגל שניה מגובסת לכל אורכה. לא הרשיתי לך לחתום על הגבס, והוא היה לבן, חלק ונקי כמו ביום שהושם עלי. לא לקחתי את הקביים איתי, שהרי אתה תהיה שם עבורי כל הזמן.

נשאת אותי מן המכונית ובמדרגות הרבות שהובילו אל המועדון. נהניתי מן המבטים שננעצו בי בדרך, רגלי המזדקרת לבנה ומבהיקה בחשכה. הנחיתי אותך אל הבר, שם הוריתי לך להושיב אותי על אחד הכסאות הגבוהים. הבאת כרית והנחת תחת רגלי הפצועה. בהינף אצבע, סימנתי לך לשבת לרגלי. ישבת מולן, עיניך בגובה ברכי, ואני הזמנתי לי משקה. לאט לאט נאספו אנשים ליד הבר, ואני נשאלתי שוב ושוב על הפציעה שלי, על הגבס, אם אני סובלת כאבים. היו ששמו לב גם אליך; דומית אחת נתקלה בך ומעדה, ואני אילצתי אותך להתנצל בפניה בכל דרך שהיא תמצא לנכון. היא לא ניצלה את ההזדמנות, והסתפקה בבקשה הסליחה המבוישת שמלמלת, על ברכיך, ראשך מורכן. אני, לעומת זאת, ראיתי בכך הזדמנות לחינוכך. הוריתי לך להוציא את שוט-הזנבות הסגול שלי מתיק הגב שנשאת. עדיין ישובה על כסא-הבר הגבוה, ציוויתי עליך להשתופף על כסא בר סמוך, ישבנך מופנה אלי. ישובה, הצלפתי בך כמה פעמים, לא חזק, אך מספיק כדי שתחוש אי-נוחות באחוריך ובעיקר השפלה צורבת לעין כל מי שהיו סביב.

בישבן דואב מילאת את פקודתי הבאה ונשאת אותי מן הבר אל אחת הספות הסמוכות. הנחת את תיק הגב לצדי והשתרעת בהכנעה על הרצפה, בעמידת-שש, ואני הנחתי את רגלי המגובסת על גבך. כעת התפניתי "לארח". לצדי התיישב דום שבעבר סייעתי לו לאלף את הסאב שלו. הסאב שלו עמד לצידו, נכון לשרתו, ידיו מושטות קדימה לקבל את אפר-הסיגריות שעישן. הוא שאל אותי עליך, על התהליך שאתה עובר. האם אתה מצטיין בשירתך אותי, האם אני מרוצה. עניתי שכן וסיפרתי לו על השבועיים האחרונים. הוא היה רוצה לראות אותך משמש לי כ"משכך כאבים", התוודה הדום. הוא היה רוצה לראות אותך יורד לי כשגבך תחת הגבס הכבד. אין לי חשק לאורגזמה, אמרתי, אבל אני בטוחה שהסאב שלי יוכל לשעשע אותך בדרכים נוספות. בינתיים הצטרפה אלינו ידידה נוספת, שמראה אחוריך הזקורים תחת רגלי קרץ לה. הנהנתי כלפיה בחיוך והיא רכנה והניחה את לחייה על ישבנך. נרעדת בהפתעה, אך לא משת ממקומך. לסימן שנתתי, שלחה ידידתי את ידיה אל מפשעתך, פרפה את החגורה והרוכסן ומשכה את מכנסיך כלפי מטה, כך שתחת שלך נחשף. הרגשתי אותך רוטט תחת רגלי – זה שימח אתי וגם עייף אותי.

הוריתי לך לקום ולהסיר את מכנסיך. תחתונים נאסר עליך ללבוש, וכאשר התפשטת במבוכה נחשף הזין הקטן שלך לעין-כל, כלוא בתוך חגורת-הצניעות, ביציך מגולחות יפה. הדום שלידי שרק בהערכה, ופנה לסאב שלו, שהתבונן בך בעיניים קרועות: "המלכה שש היא יצירתית והרפתקנית", אמר לו, "ויתכן שבקרוב אשלח אותך שוב לשבט-אילופה". הסאב שלו הסתכל אלי, ואני חייכתי, יודעת שחיוכי יעלה בו זיכרונות אמביוולנטיים. בניגוד אליך, הוא חשש מחגורת-הצניעות, ובניגוד אליך, הבליטה במכנסיו ניכרה היטב. אמרתי לך לשוב לשמש הדום-לרגלי, ולהפנות מבטך אל הזין שלו. רציתי שתראה ותזכור כל הזמן למה אתה לא מסוגל.

על הספה ישבתי ולצידי ידידתי והדום. הרמתי מעט שת שמלתי הקצרה ותחבתי את ידי בשולי הגבס, שהגיע למעלה ירכי, נהנית מהתחושה העוטפת. הסאב שסייעתי באילופו בעבר עמד הכן ליד הדום, שעישן בשלווה ואיפר לכפות-ידיו המושטות. מדי פעם ראיתי עווית קלה של כאב חולפת על פניו, כאשר האפר נפל לכפותיו עדיין מלחש. תחת רגלי היית אתה, ואני נהניתי לשבת שם, מוקפת בתשומת-לב וחברים, בוחנת את הבמה להרפתקאותיי, מסמנת את מגרש-המשחקים שלי.