לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

אמנציפציה

שחרור הוא תהליך. זוהי הדרך שלי אל הדומית שבי.
לפני 15 שנים. 28 במאי 2008 בשעה 20:26

אחד הדברים שקיוויתי להם התממשו: שוחחתי שיחה אינטרנטית ארוכה-יחסית עם דומית אחרת.
מעניין אותי לשמוע על תהליכי האילוף של זוגות אחרים.

היו רגעים שקצת יצאתי מעצמי והתבוננתי בשיחה מבחוץ. הבחנתי איך מהר מאוד נסחפתי למקום בו אני משווה את עצמי אליה, ואיך ההשוואה כמובן לרעתי. הרגשתי לא-מנוסה; פוחדת; שמרנית. עלו בי מחשבות שאולי זה בכלל לא תהליך של אילוף, שאולי אני סתם משלה את עצמי, אולי זה לא אמיתי ולא יהיה אמיתי. חששתי שאולי היא לא רואה בי "דומית אמיתית", שאולי היא "עלתה עלי", שאני מתחזה, שאני לא עומדת בסטנדרטים שלה.
כל הרגשות הללו בשום אופן לא היו קשורים אליה. לא היה שום דבר בתוכן השיחה או בדרך-ההתנהלות שלה שיכול היה לגרום לי להרגיש ככה. זה היה לגמרי מתוכי.

האפשרות לתקשר בצורה מילולית מכילה בתוכה את האפשרות לומר את האמת, לשקר, לפנטז. הרגשתי שקשה לי לבחור. היה לי צורך עז להציג פרסונה שלמה, של מי שיודעת בדיוק מה היא עושה, לאן היא מתכוונת להגיע ואיך. הצורך הזה עז כי זו לא אני, אבל להיות כזו זה משהו נחשק בעיני. פנטזיה יכולה להתקיים במחוזות של הדמיון; כאשר הפנטזיה מסופרת במקומות של מציאות, לעיתים קרובות עלולים לטעות בה ולקרוא לה שקר. לא רציתי לעשות את זה לפנטזיות שלי, שהן מקום מאוד עדין וחשוב שלי. לכן בחרתי להניח את "שש", דמות-הפנטזיה שלי, בצד, ולומר את האמת. זה לא היה קל, בעיקר בגלל שחששתי שלא אהיה מעניינת בעיניה.

מדהים עד כמה המבט של אחרים יוצר אותי.

קל לי יותר להיות דומית של פשתן בפומבי. החשיפה לאחרים יוצרת אצלי מחויבות לפרסונה. אנחנו לא חומקים לצחוק, או לגיחוך בסיטואציה כזו. מבט שוקק של סאב אחר, שמתקנא בפשתן ומצפה לראות מה אעולל לו, מכניס אותי לתפקיד שלי. וזה תפקיד שאני נהנית לשחק. אני אוהבת להיות שם, לגרות ולהתגרות. לא תמיד זה מגרה אותי מינית, אבל תמיד זה מגרה אותי שכלית, מסקרן אותי, מעורר בי חיו?ת. אבל זה עדיין תפקיד, זו עדיין דמות שאני נכנסת אליה ויוצאת ממנה.

הזוגיות שלנו לא בנויה ל-24/7. זה לא מה שהייתי רוצה. אבל בכל פעם אני צריכה לברוא את עצמי כ"שש" מחדש, וזה לא פשוט לי.

אני תוהה למה כל כך חשוב לי לברוא את המקום הזה בתוכי. או שאולי זו לא "בריאה" אלא חיזוק, או מימוש. ובכל זאת, למה זה חשוב לי.


לפני 16 שנים. 20 באפריל 2008 בשעה 17:15

הרגעים הכי טובים הם אלה בהם אני מרגישה למעלה, גם בלי שאתה למטה.
כשאני יודעת שאתה שלי, בגלל כל מיני מחוות קטנות, שלאו-דווקא קשורות למין.
אתה
עושה דברים בבית
לא נרדם לפני שאני באה למיטה
מתקשר אלי ברגעים מפתיעים

כל אלה הן מחוות של אהבה.
אני לא יכולה להיות דומית בלי שתאהב אותי.

לפני 16 שנים. 12 באפריל 2008 בשעה 19:52

את הויברטור הראשון שלי קנתה לי חברה. כלומר, אני נתתי לה את הכסף, היא היתה זו עם האומץ להיכנס לחנות-המין, לשאול, להתמקח על המחיר, לשלם ולצאת עם שקית גדושה. שלושה ויברטורים ראשונים היאקנתה - לי, לה ולחברה נוספת, רולס-רויס לבן שנבחר בקפידה אחרי התיעצויות עם החברה הנועזת שכבר היו לה כמה. כמה!
נפגשנו בבוקר באוניברסיטה והחלקתי לכיסה את שלוש-מאות השקלים, כאילו שעצם קיומם מסגיר את מטרתם; נפגשנו בערב ליד האוטו לפני הפאב והיא נתנה בידי את השקית, ממנה שלפתי קופסא ורודה, ענקית, מעוטרת בבחורת-פורנו בלונדינית ועירומה עם מבט נוטף ובה היה דילדו ענקי בלבן-מבהיק. הדבר הראשון שאמרתי היו: "זה בחיים לא נכנס אלי". "זה ייכנס", היא חייכה חיוך ממזרי של מי שמנוסה ממני בכמה שעות.
לא הרבה פעמים, בתכל'ס, אבל נכנס. פונקציות הרטט השונות שלו היו לי יותר שימושיות.

הבעיה העיקרית היתה תמיד היכן לאכסן אותו, האם לעטוף אותו ובמה. מתחת לכרית תמיד היה הכי נוח ופרקטי. אבל חוץ מזה לא היה לי מקום טוב - הארון? המגירה? בשקית? בקופסא?

ברבות השנים צברתי רוטטים נוספים, וזה הראשון נדחק לקופסא שתאמה לגודלו ונשכח (פחות או יותר) בארון, נשלף רק בהזדמנויות חגיגיות ופעם אחת כדי לאיים על פשתן בגודלו האימתני. זה לא עבד, אגב; של פשתן יותר גדול. והוא כן נכנס אלי, הרבה יותר פעמים, למרות המחסור המאכזב בחרוזים מסתובבים ובמהירויות-רטט.

היום סקרתי את רכושי. בהחלט לא דאנג'ן מגוון כמו שיש לכמה אנשים, אבל דרך רחוקה מאותה אני שהתביישה להיכנס לחנות-מין. הקופסא (הגדולה!) שייעדתי לצעצועי-מין, קונדומים וכולי הפכה, כבר די מזמן, לכמה מגירות.


לפני 16 שנים. 11 באפריל 2008 בשעה 19:52

הסאב שלי יפה כשהוא ישן. וגם חמוד. כל כך חמוד שמפתה אותי להעיר אותו, ואני מתלבטת אם בנשיקות או בנשיכות.

לפני יומיים הוא נרדם לפני ואני התחרמנתי עם הרוקט-פוקט שלי, מגפפת אותו תוך-כדי. הפרעתי לו לישון, והוא נהם והפנה לי את גבו. ידי גלשה על גבו, מזדחלת מתחת לחולצה, מפשילה את תחתוניו. מתוך טשטוש-חושים של טרום-שינה מעורב באנרגיה מינית, התחלתי להכות בישבנו, בקצב, בעוצמה הולכת וגוברת. הוא לא הביע התנגדות, והמשיך לשכב מקופל, בגבו אלי, מעמיד פני ישן (או אולי מנסה להמשיך לישון?), אך גופו הולך ונהיה דרוך יותר. ככל שהויברציות משפיעות יותר על הדגדגן שלי, אני מכה חזק יותר, נהנית מהצליל ומהתחושה בכף היד, אצבעי משרטטת את חריץ-התחת הבתולי שלו. אני מצמידה את הכוס שלי אל גבו והוא חש את פעימותי, את הרטיבות שלי, ואת הרטט של הרוקט-פוקט, ואני צובטת את ישבנו, לשה אותו בחוזקה, עד שאני שומעת (סוף סוף!) גניחת כאב קלה מפיו. הוא ער לחלוטין, ועכשיו זה יותר כיף, כי עכשיו הוא נותן לי את ההתמסרות שלו באמת.

אני מכה בישבנו יותר ויותר חזק, מצמידה את הרוקט-פוט אל הדגדגן שלי, עד שהויברציות הופכות פנימיות ואני גומרת בעוצמה חדשה. אני מחככת את הכוס הרטוב שלי במעלה גבו, מסמנת אותו, נושכת קלות את עורפו, ומשחררת אותו להמשיך את שנת היופי שלו.


לפני 16 שנים. 29 בפברואר 2008 בשעה 18:54

האימונים משתלמים.
כשאני בבית, שוט-הזנבות תלוי לי על החגורה. אני מכבסת, שוטפת כלים, מסדרת את הניירת. וכשאני מתמתחת, וחשה שאני זקוקה לפעילות, אני מצליפה.
כמו שמסבירים במאמרים מאתרי הבדסמ הידעניים, כמו שלימדה אותי הדומית ד', אני מתאמנת על כריות הספה. חזק, חלש, מהר, ברפרוף - אני מתרגלת טכניקות, מתרגלת הבדלים זעירים בניעת-היד, והאימונים משתלמים.

כשפשתן חוזר הביתה, אני ממתינה לו והשוט בחגורתי. הוא נכנס וכורע, מצחו נוגע בנעלי הבית שלי, ורק אז הוא פושט את מעילו ומניח את תיקו.
"בוא תראה מה למדתי!" אני אומרת לו בשמחה, והוא יושב על הרצפה מול הספה בזמן שאני מדגימה לו את תוצאות אימונ?י-היום על הכרים התפוחים.
"כל הכבוד, מותק", הוא אומר לי בסוף המפגן.
"מה מותק", אני מגחכת, "תתפשט..."
אנחנו מחייכים זו לזה. הוא עוד ינוח, נאכל ארוחת-ערב, אני אתקלח, אחזור בטלפון לאנשים שהשאירו לי הודעות ועניינים.

אבל יגיע הזמן שלנו יחד. לפני השינה, לפעמים אחריה, וגם בזמן מתוכנן-היטב-מראש באמצע היום. אז יורד פשתן על ברכיו ומותח את זרועותיו קדימה, ישבנו מתרומם. ואני מצליפה: חזק, חלש, מהר, ברפרוף, עם הבדלים זעירים בניעת-היד, שמורגשים היטב על ישבנו המאדים.
הוא מודה לי על כל הצלפה. כשאני מפסיקה, הוא מעז ומבקש עוד.

הוא לא כל כך אוהב כאב; אבל הוא אוהב לגרום לי הנאה. כזכור, מיומנות היא סקסית בעיני, ואני נהנית להוסיף את מיומנות-השוט ל"ארגז הכלים" של הסקסיות שלי.

פשתן אוהב לחוש שהוא רכושי. בשוט, אני מסמנת אותו.
כשאני מצליפה בו בבוקר, אני נהנית מהמחשבה שעוד מעט יאלץ ללבוש מכנסיים נוקשים על ישבן חם מכאב. כשאני מצליפה בו בלילה, אני נהנית לכרבל אותו אחר-כך בתוכי, ולהצמיד את המפשעה שלי אל חום-התחת שלו. אני אוהבת את התחת של פשתן, הוא יפה וגמיש וחלק ובעיקר לרשותי - אבל עוד על כך בהזדמנות אחרת. אבל בעיקר אני אוהבת אותו כי בכל פעם שאני נוגעת בו המגע מזכיר לפשתן למי הוא שייך, ואת העובדה שהוא נתון לרצוני.

זה לוקח זמן. ללמוד להשתמש בשוט, ללמוד להשתמש בפשתן.



לפני 16 שנים. 19 בפברואר 2008 בשעה 11:40




לפני 16 שנים. 4 בפברואר 2008 בשעה 16:39

היום אני בבית. קצת חרמנית.
פשתן עובד, ויום עבודה ארוך עוד לפניו.
אני לא אפריע לו.
אבל אם החיים היו כמו הפנטזיה, הייתי מפריעה.
זה היה אולי נראה כך:



מתקשרת אליו. אומרת לו לעזוב הכל ולבוא. מניחה לו זמן להתכונן.
בבית ריח קל של קינמון ומוסקט, התנורים מחממים, אני מתלבטת בין קפה מהביל, יין חם ומתובל, או שוקו-שחיתותי. למה להתלבט? גם וגם וגם, הסדר נקבע מעצמו, אני לוגמת יין ריחני מתפוזים וציפורן, הראש מסתחרר והבטן מתחממת, לחיי מסמיקות. את השוקולדה אשתה מתוך פיו שייפער לצעוק, את הקפה הוא יגיש לי אחרי.

אני לובשת שמלה עם מחשוף שפטמותי מבצבצות ממנו, ועליה צעיף שיסתיר. חיכוך הבדים גורם לפטמותי להזדקר ולצפות. כשפשתן דופק בדלת, אני פותחת לו וממהרת לתחוב את פטמתי לתוך פיו. הוא כורע מייד, מתמסר למציצתה, ידיו הגדולות מקיפות את גווי. אני לרגע מלטפת את ראשו ואז, בעדינות, מסירה את ידיו ממני. בצייתנות, עיניו עצומות ופטמתי עדיין בתוך פיו החם, הוא משלב ידיו מאחורי גבו. הוא יגע בי רק כשארשה.
אני מנתקת אותו מפטמה אחת והוא עובר אל האחרת, מלקק בעדינות, מוצץ ושואב. כל גופי מסתמרר. אחרי דקות ארוכות אני צועדת לאחור, שפתיו מתנתקות ממני. ביד מוכנית הוא מנגב את שארית רוקו משדיי, ועל ברכיו הוא מתבונן בי, מצפה להוראה, לסימן.

אני מתיישבת על הכורסא שלי ומחווה בידי על החדר. פשתן ממהר לקום, מגיף וילונות, מדליק נרות. אני מפנה אותו למטבח, והוא שובר גוש שוקולד מריר על השיש, מכין את השמנת שעוד מעט תרתח בסיר.

במטבח הוא עירום כמו שאני אוהבת. אני ניגשת אליו, נעמדת מאחוריו. אני עונדת את הקולר שלו לצווארו, ומחברת את השרשרת. הוא בוחש שוקולד לתוך הסיר בשתיקה, מבטו מרוכז בלהבת-הגז הכחולה. אני מלטפת את ישבנו ומוסיפה משיכה קלה בקולר. צמודה אל גבו, אני אוחזת בזין שלו. הוא קטן ורך, ואני לוחשת מילים רכות של לגלוג לתוך אזנו: "נראה לי שזה הכל, נראה לי שאתה לא יכול להיות גדול יותר מזה. קטן וחמוד כזה כמו של ילד בגן... אפילו מול הדומית שלך אתה לא מעז לגדול..." הזין היפה של פשתן נע בתוך היד שלי, מתחמם וגדל, מתרומם לו. אני סוטרת עליו באצבע קלה: "לא הרשיתי לך לגדול."

השוקולד והשמנת נמסים יחד בסיר. פשתן מוסיף עוד גוש שוקולד לבן, למתיקות, ומי-ורדים. הוא מוזג את המשקה אל ספל שפתחו צר, ומגיש אל השולחן.

אני קושרת את ידיו מאחורי גבו בקשר מהיר, והוא כורע על ברכיו על השטיח הרך, לחיו מונחת על הספה. שוט הזנבות שלי בידי, אני מצליפה כמה הצלפות-חימום על כריות הספה, ממש לצידו, רואה את המתח שנבנה בעיניו. אני מעבירה את הזנבות הרכים על כפות-רגליו החשופות ועל פנים ירכיו. הוא מפשק את רגליו אוטומטית, והביצים שלו נגלות אלי, מתנודדות, וזוכות גם הן לליטוף רך מהשוט שלי, ליטוף ללא כאב, שמפתיע ומחריד את פשתן והוא קופץ.

השוט שלי נוחת על ישבנו והוא מתמקם מייד כפי שהיה, פניו מונחות על הספה. אני מצליפה ברכות, מדי פעם מרעננת את תנוחת-ידי על כריות הספה, מתרגלת את העוצמות השונות שלמדתי להפעיל, אך הוא זוכה לחבטות החלשות, הקלות יותר. "אפשר יותר חזק", הוא לוחש לפתע חרף איסור הדיבור משפתיים קפוצות. אני חוסמת את פיו בבונדג'-טייפ, אבל מודיעה לו שאענה לבקשתו. עשר שריקות נשמעות באויר כשעשר פעמים ניחתים זנבות-שוטי על ישבנו המאדים במהירות, ולאחר מכן ידי החמה מלטפת אותו, נהנית מחומו.

בישבן דואב, פיו חסום וידיו עדיין קשורות מאחורי גבו, אני מושיבה אותו על הכורסא שלי. נוכח מבטו המבולבל אני מחייכת. הזין היפה שלו זקוף, ואני מרימה את שולי שמלתי ומתיישבת עליו בבת-אחת. אסור לו לזוז, ואני עולה ויורדת עליו, משתמשת בו, נהנית לחוש אותו בתוכי, מרגישה את המאמץ של שריריו שהתזוזה נמנעה מהם. אני לופתת את פניו ומסתכלת בעיניו כשאני עולה ויורדת עליו. מבטו מדבר אלי דרך פיו החסום.

אני קמה ומסמנת לו להשתטח על הרצפה, ראשו שעון על הספה. אני מסירה את רצועת הבונדג'-טייפ השחורה מעל פיו ומתיישבת על פניו, מניחה לו ללקק אותי. יש לפשתן לשון נפלאה. מתוך העונג שאני חווה אני נזכרת בחלום שפנטזתי, להשכיר את פשתן למלכות אחרות לאורגזמה דגדגנית מהירה או שיעניק שיעורים פרטיים לסאבים שלהן. אני קורסת לתוך האורגזמה שלי, הכוס שלי מכסה את פניו של פשתן, השרוע תחתי, כבול ומקולר.

אני משכיבה אותו על השטיח. ברגל יחפה אני לוחצת קלות על הזין שלו, ממששת את הביצים שלו בבהונות רגליי. לא נוח לו, ידיו מאחורי גבו, והוא מקשת אותו. פניו חשופות, פיו מכוסה במיצי הכוס שלי, וגופו נרתע ונמשך לכאב הקל שהוא חש כשאני משחקת לו בביצים ובזין בכף-רגלי. אני אוחזת בספל השוקולדה, ולוחצת קצת יותר חזק. כשפיו נפער, אני מטפטפת מהנוזל החמים והמתוק לתוכו. הוא משתנק, אבל בולע. אני מלקקת מפניו את הטיפות שנטפו. אני טובלת את בהונותיי במשקה ומכניסה אותן לפיו. הוא מלקק הכל מכף-רגלי ביסודיות. אני מתיישבת שוב על פניו והוא מלקק אותי אל האורגזמה הבאה שלי, ואחריה שוב אני לוחצת על ביציו ומשקה אותו.

בכוס רטוב מחרמנות, אורגזמה ורוק אני מושיבה שוב את פשתן על הכורסא ובועלת את הזין שלו, לא מרשה לו לזוז. אני מרגישה את רטט גופו המשווע לאורגזמה. כשהוא בתוכי, אני מאוננת, משחקת בדגדגן שלי באצבעותי, וגומרת שוב. הוא חש היטב את התכווצויותי על הזין שלו, ואני רואה את מבטו המתחנן. אני קמה מעליו ומתירה את ידיו. הוא יורד לעמידת שש, ואני מסמנת לו שהוא יכול לגעת בזין שלו. הוא מאונן בחופזה בעוד אני מתרגלת על ישבנו כמה הצלפות אחרונות. "אני יכול... דומית שלי?" הוא שואל בקול חנוק, ואני מתירה לו. הוא פולט לתוך ידו ומייד מתהפך על גבו, שם הוא רואה אותי, נישאת מעליו, בידי השוט והרצועה הקשורה לצווארו.

עוד מעט הוא יכין קפה.


לפני 16 שנים. 3 בפברואר 2008 בשעה 20:25

אני רוצה סאב שישרת אותי. אחד שידאג לזה שהבית יהיה תמיד נקי, הכלים שטופים, שיגיש לי קפה, יבשל אם צריך.
"אין בעיה מותק", אומר לי פשתן, "נביא לך סאב-נקיון."

אני רוצה סאב שיחנה לי את האוטו. לנהוג אני אוהבת, אבל שיעשה גם את זה אם אני עייפה, ובעיקר שיחפש בשבילי חניה כשכבר ערב וקשה למצוא.
"אין בעיה מותק", אומר לי פשתן, "נביא לך סאב-נהיגה."

אני רוצה סאב להתאמן עליו בהצלפות כואבות, אבל ממש. אני רוצה סאב לעשות בו ניסויים ב-CBT, במחטים, בסכינים, בקשירות ארוכות ומשעממות.
"אין בעיה מותק", אומר לי פשתן, "נביא לך סאב-כאב."

אני רוצה סאב שיתחרמן מבגדי-פטיש, שישקיע ממיטב כספו כדי להאדיר אותי לבושה בלייטקס, ויניל ומתכות, כורכת רגליים נעולות מגפיים גבוהות (זוג שונה לכל יום בחודש) סביב צווארו.
"אין בעיה מותק", אומר לי פשתן, "נביא לך סאב-כספומט".

אני רוצה סאב גבר, שנכנע לרצוני;
אני רוצה סאב אוהב;
אני רוצה סאב פתוח להתנסויות;
אני רוצה סאב שיודע את מקומו;
אני רוצה סאב איתו תתפתח הדומיות שלי;
"בוא תעריץ את הכוס שלי", אני אומרת לפשתן.


לפני 16 שנים. 1 בפברואר 2008 בשעה 9:22

הכי הייתי רוצה להשאיר על פשתן סימנים במקומות שרואים. סימנים שיגרמו לאחרים לתמוה.
לא סימני-נשיכה או "היקי" על הצוואר, שזה בנאלי, אלא
סימנים על פרקי-הידיים משפשוף החבלים שם לאורך-זמן;
סימני-הטבעה של הקולר על צווארו כמו חריצים של חזייה בסוף היום או של מכנסיים צמודים-מדי;
חריצים של חזייה 😄

סימנים שינכיחו אותי עבורו בכל פעם שיסתכל בראי, בכל פעם שאחרים יסתכלו עליו.

לפני שנה בערך רציתי לקנות לו קולר. כמובן שרציתי מעור שחור וכל זה, אבל בשביל ה הייתי צריכה להיכנס לחנות-מיועדת-לדבר או לאינטרנט. לזה לא היה לי כוח או חשק, היה שישי בצהריים ואני רציתי קולר עכשיו.
בחנות החיות התביישתי קצת, וכמו שקונים אקמול וגם קונדומים קניתי חומר נגד פרעושים לחתול וגם קולר שחור, רחב.
"אז יש לך כלב או חתול?" שאל המוכר בחיוך.
"גם וגם", עניתי.
"זה אחלה קולר", הוא ארז הכל וחישב בקופה. "את יכולה גם לשים אותו על הבן-זוג שלך, שלא יברח", וגיחך.
"אני אעשה את זה", אמרתי ברצינות מעושה.

מה שכיף בקולר זה שכשאני מושכת אותו בו, פשתן יכול ללכת רק לאן שאני מורה לו.


לפני 16 שנים. 28 בינואר 2008 בשעה 21:29

פשתן העדיף שהמלכה תביא איתה סאבית, ולא סאב. התחשבתי בבקשתו. גם אני רציתי לראות שוב את המלכה שולטת בסאבית שלה.

נפגשנו בביתה של המלכה ד', לדרינק ולשיעור לפני שנצא למועדון.
ישבנו שתינו על הספה. פשתן כרע על ידיו וברכיו בעמידת שש (כן, זה יצא במקרה משחק מילים נחמד), ואני הנחתי את רגליי על גבו. זו תנוחת-הישיבה החביבה עלי. הסאבית שלה הביאה פונץ' יין חם, שעשה אותי רגועה ומחוייכת ופתוחה לכל התפתחות.

בניד-ראש, הורתה המלכה ד' לסאבית שלה לכרוע לצד פשתן. רגליי עדיין על גבו, הבטתי בה כשהיא הדגימה לי הצלפות בשלושה שוטים שונים: שוט הזנבות, פרגול (חד-זנבי) ומקל דק וארוך, שנראה כמו נגנב מפנימיה אנגלית. מצא-חן בעיני המקל, הגמישות הנוקשה שלו ובהירות מידת הכאב שהוא השפיע על ישבנה של הסאבית. שמעתי אותה נאנקת, אך לא ראיתי את פניה. ביקשתי מהמלכה ד' שתורה לה להסתובב ופניה אלי. המראה היה מענג: רגליי על גבו של פשתן, הכורע בסבלנות בעמידת-שש (השם הזה יותר ויותר מוצא-חן בעיני), ומולי סאבית יפה וסובלת, כשהוד-מעלתה ד' מפגינה את יכולותיה המרשימות.

אני אוהבת את היכולת שלה להביע את רצונה בניד-ראש בלבד, את מיומנותה לשלוט במחוות קטנות בלבד.

אהבתי את צליל המקל; הפרגול הרתיע אותי קצת, ובעיקר אהבתי לראות את תנועות-ידה הקלות כשאחזה בשוט-הזנבות. זה מה שרציתי ללמוד.

השארתי את פשתן בעמידת-שש מול הסאבית שלה. המלכה ד' הזמינה אותי להתאמן, בעדינות, על ישבנה המנוסה של שפחתה. פשתן ראה הכל: את ידי המהססת, את השוט המונף, את פניה המצפות של הסאבית ואת הבעת-הכאב שלה. חייכתי אליו, והוא השיב לי חיוך מהוסס, שמח בהנאתי וחושש מהבאות.

ההצלפות הראשונות שלי היו עדינות מדי; חששתי. ההצלפות הבאות היו חזקות מדי. מאוחר יותר סיפרה לי הסאבית שהיה משהו מרגש באלמנט ההפתעה: חוסר המיומנות שלי גרם לכך שהיא לא יכלה לצפות מראש איזה סוג של הצלפה תנחת על ישבנה - חזקה, חלשה, מתאימה. את חוסר-הידיעה הזה היא מצאה מרגש, מחדש, מחרמן אפילו. "זה שיש לי נסיון הופך אותי לפעמים לקהה קצת", היא אמרה, "וקשה להפתיע אותי. אני לפעמים פוחדת שסך הגירוי אליו אוכל להגיע הוא סופי, ואז מה יהיה?" שמחתי על זה.

הצלפתי בה באופן רצוף כעשרים דקות. גם עכשיו קשה לי לקבוע אם זה הרבה מאוד או מעט מאוד. התחושה היתה כיפית מאוד, והתעצמה כיוון שראיתי מולי כל הזמן את פניו של פשתן, מתענג מהנאתי ודרוך אל פניה של הסאבית שמולו, אל התגובות שלה, מנסה לנחש איך יחוש בעצמו. אז הודיעה המלכה ד' שאני מוכנה. היא טפחה לפשתן על ישבנו בחיבה, אך הוא היה כל-כך דרוך שזינק כאילו צלפה בו בפרגול לוהט. נעמדתי מולו, פניו מול ברכיי. הזכרתי לו למי עליו לסגוד. הוא הזדקף מעט ונשק לי בכוס, לשונו מנסה לחפור את דרכה לתוך תחתוניי. הנחתי לו לעשות זאת, ואז נעמדתי מאחוריו. הוריתי לסאבית להצמיד את כפות-ידיו לרצפה, כדי שלא יוכל לזוז. המלכה ד' נעמדה לידי, נכונה לתקן, להנחות, להשגיח.

הצלפה ראשונה.
קלה.
סוג של דגדוג, רפרוף זנבות-הלבד הסגולים על ישבנו.

הצלפה שניה.
זהה.

ניסיתי להצליף בפשתן בעוצמה גוברת, אבל זה לא היה פשוט. פרק כף-ידי שחרר תנועות לא עקביות, כשהצלפות מסויימות לא עוררו כל תגובה ואחרות גרמו לו לזנק כך שהסאבית התאמצה ממש למנוע מכפות-ידיו לעזוב את הרצפה. מדי פעם עצרה אותי המלכה ד', והדגימה שוב: תנועה, דקות מסויימת של כיוון, מחווה. איך לגרום לזנבות לגלוש בקלילות על גבו וירכיו, לגרום לו לצפות להצלפה הבאה; כיצד לנווט את העוצמה, כיצד להשפיע על הכיוון.

רציתי שתהיה שם מראה כדי שאוכל לראות את ההבעה שעל פניו וכדי שהוא יוכל לראות אותי מעליו. הסאבית הצמידה את כפות-ידיו לרצפה ועיניה היו עצומות.
לסיום השיעור נעמדה המלכה ד' מאחורי הסאבית שלה, ואני מאחורי פשתן, ודרשה משניהם לפקוח עיניים. פשתן הביט במלכה ד'; הסאבית נעצה את מבטה בי. לסימן של המלכה הנחתנו שתינו את שוטינו בישבנם, בקצב אחיד. צליפותיה של המלכה ד' היו חזקות פי-כמה משלי. כמעט שמעתי את שריקת-השוט שלה, וראיתי את הסאבית שלה מתפתלת ומתאמצת. פשתן הביט בה בעיניים קרועות לרווחה, בעודי מצליפה בישבנו. ראיתי כיצד הוא שוקע בכאבה של הסאבית שמולו, ובצליפה חזקה אחת החזרתי אותו אלי.

"השיעור נגמר", הכריזה לבסוף המלכה ד'. אפשרתי לפשתן להתמתח מעט ולשתות. הסאבית הגישה סבב נוסף של פונץ' קינמוני. פישקתי מעט את רגליי. "אני מזכירה לך מי הדומית שלך", אמרתי לפשתן. הוא התמקם בין רגליי, פניו בתוך הכוס שלי, וליקק אותי בעודי מחליפה חוויות עם המלכה ד' הסאבית שלה.

אחר כך יצאנו למועדון.