אמנציפציה

אחד הדברים שקיוויתי להם התממשו: שוחחתי שיחה אינטרנטית ארוכה-יחסית עם דומית אחרת.
מעניין אותי לשמוע על תהליכי האילוף של זוגות אחרים.

היו רגעים שקצת יצאתי מעצמי והתבוננתי בשיחה מבחוץ. הבחנתי איך מהר מאוד נסחפתי למקום בו אני משווה את עצמי אליה, ואיך ההשוואה כמובן לרעתי. הרגשתי לא-מנוסה; פוחדת; שמרנית. עלו בי מחשבות שאולי זה בכלל לא תהליך של אילוף, שאולי אני סתם משלה את עצמי, אולי זה לא אמיתי ולא יהיה אמיתי. חששתי שאולי היא לא רואה בי "דומית אמיתית", שאולי היא "עלתה עלי", שאני מתחזה, שאני לא עומדת בסטנדרטים שלה.
כל הרגשות הללו בשום אופן לא היו קשורים אליה. לא היה שום דבר בתוכן השיחה או בדרך-ההתנהלות שלה שיכול היה לגרום לי להרגיש ככה. זה היה לגמרי מתוכי.

האפשרות לתקשר בצורה מילולית מכילה בתוכה את האפשרות לומר את האמת, לשקר, לפנטז. הרגשתי שקשה לי לבחור. היה לי צורך עז להציג פרסונה שלמה, של מי שיודעת בדיוק מה היא עושה, לאן היא מתכוונת להגיע ואיך. הצורך הזה עז כי זו לא אני, אבל להיות כזו זה משהו נחשק בעיני. פנטזיה יכולה להתקיים במחוזות של הדמיון; כאשר הפנטזיה מסופרת במקומות של מציאות, לעיתים קרובות עלולים לטעות בה ולקרוא לה שקר. לא רציתי לעשות את זה לפנטזיות שלי, שהן מקום מאוד עדין וחשוב שלי. לכן בחרתי להניח את "שש", דמות-הפנטזיה שלי, בצד, ולומר את האמת. זה לא היה קל, בעיקר בגלל שחששתי שלא אהיה מעניינת בעיניה.

מדהים עד כמה המבט של אחרים יוצר אותי.

קל לי יותר להיות דומית של פשתן בפומבי. החשיפה לאחרים יוצרת אצלי מחויבות לפרסונה. אנחנו לא חומקים לצחוק, או לגיחוך בסיטואציה כזו. מבט שוקק של סאב אחר, שמתקנא בפשתן ומצפה לראות מה אעולל לו, מכניס אותי לתפקיד שלי. וזה תפקיד שאני נהנית לשחק. אני אוהבת להיות שם, לגרות ולהתגרות. לא תמיד זה מגרה אותי מינית, אבל תמיד זה מגרה אותי שכלית, מסקרן אותי, מעורר בי חיו?ת. אבל זה עדיין תפקיד, זו עדיין דמות שאני נכנסת אליה ויוצאת ממנה.

הזוגיות שלנו לא בנויה ל-24/7. זה לא מה שהייתי רוצה. אבל בכל פעם אני צריכה לברוא את עצמי כ"שש" מחדש, וזה לא פשוט לי.

אני תוהה למה כל כך חשוב לי לברוא את המקום הזה בתוכי. או שאולי זו לא "בריאה" אלא חיזוק, או מימוש. ובכל זאת, למה זה חשוב לי.