אמנציפציה

זה לא קל, לראות שוב ושוב את ההבדל בין הפנטסיות שלי למציאות.

הרבה דברים הייתי רוצה שיהיו אחרת. הרבה דברים הייתי רוצה שיהיו אפשריים, והם לא. ויש דברים שפחות מתאים לי לעשות, למרות שהוא דווקא היה רוצה.

אני קוראת מה שכותבות בחורות, שיוצאות לדאנג'ן ז"ל ולנו-לימיט יבדל"א וסאבים כורעים לרגליהן ומניחים להן לנסות עליהם שוט חדש, עקב חד/ש, וריאציה נוספת על חבל. אני שומעת סיפורים על סשנים קשים, כואבים, מפחידים קצת, עם סאבים שאוהבים ביזאר ומחטים; זה מסקרן אותי, מלהיב אותי ומגעיל אותי בו זמנית.

לפעמים אני מקנאה.

לפעמים אני מרגישה שאצלי זה הכל דיבורים. איזה שש ואיזה נעליים, בקושי למין ונילי יש זמן, עוד לפני שהראש על הכרית אני נרדמת בחיבוק שלו. לא מסשנת, לא מגשימה פנטסיות, אם היו יודעים את זה עלי היו מגרשים אותי מ"הכלוב" כוונילית מתחזה.

לפעמים אני חושבת, אולי אני מוותרת על כל מיני דברים מלהיבים שקורים "בחוץ", על כל מיני סשנים עם סאבים מנוסים שרק רוצים שאכאיב להם, על הרפתקאות ליליות אפופות עשן ולייטקס.

הזוגיות שלי היא הדבר שהכי חשוב לי. אני עושה ואעשה הכל כדי לשמור עליה. אני מאמינה שלעומקים של מימוש חלקי "שש" שלי אני יכולה להגיע רק בתמיכה האוהבת של בן-זוגי, הסאב שלי, פשתן. זכיתי בבן-זוג תומך, מפרגן ואוהד, שעוזר לי לגדול ולבטא את כל החלקים שבי. שעוזר לי להיות אחת.

אני מרגישה אשמה שאני מקנאה בשולטות אחרות על ההרפתקאות שלהן. קשה לי לשלוט בשני הרגשות הללו - האשמה והקנאה.
אני מפחדת אפילו לבטא את זה, כי אני לא רוצה שפשתן יתבלבל לחשוב שאולי אני לא מסופקת בקשר שלנו, או שהוא לא מתאים לי. זה ממש לא המצב.

קראתי פה שרשור שעסק בשאלה האם ליברליות מינית פוגעת בזוגיות. אןי לי על זה תשובה אישית, כי כשהייתי בזוגיות לא-ליברלית היא היתה בלתי אפשרית, ומצד שני ההגדרה של ליברליות היא ברובה סובייקטיבית. אבל זו אכן שאלה חשובה. אני חושבת שזה בעיקר תלוי עד כמה האדם באמת כנה עם עצמו ועם התחושות שלו, ולא מקריב דברים חשובים על מזבח ליברליות מזוייפת, במקום לבחון לעומק מה שהוא באמת מרגיש. כתבתי בלשון-זכר אבל זה מן הסתם מתאים גם לנקבות.

אני מאוד בשלה ומבשילה להרפתקאות מיניות מסחררות.

אהובי, סאב שלי, Here I Come!!!

בפעם הראשונה ראיתי אותה מצליפה דווקא באישה. היא השכיבה אותה, די באגרסיביות, על גבה, והורתה לה לפתוח את הרגליים. האישה בה הצליפה פחדה; אני הייתי שם. שותפתי באקט כשהיא הורתה לי להחזיק לה את הרגליים כך שהן תהיינה פתוחות, חזק. האישה בה הצליפה פחדה, אבל הניחה לי לפשק את ירכיה. ביד מיומנת היא הצליפה בה צליפות רכות, מלטפות-כמעט, על ישבנה, על פנים-ירכיה, וקצת בכוס. אני החזקתי לה את הרגליים פשוקות כך שהכוס שלה יהיה חשוף. זה היה כיף.

מיומנות זה סקסי בעיני. בעבר היה לי חבר חולה סוכרת שתמיד הייתי מתבוננת בהשתאות על ידיו המיומנות כשהיה מודד את הסוכר בדמו ומכין את זריקת האינסולין. אהבתי את השגרה של תנועותיו כשהפשיל חולצה למעלה להזריק לעצמי בבטן, אוחז את קציה בפיו ומזריק ביד אחת. פעם הוא נתן לי להזריק לו; אחותו "תפסה" אותנו, וקראה לנו סוטים. הוא נהנה מזה מאוד, אבל לא הסכים אף פעם שאמשוך לו בשיער. גם בגלל זה נפרדנו, אבל בעיקר כי היה גזען.

היא הצליפה במיומנות וידעה בדיוק כיצד לשלוט בשוט. התביישתי לבקש שתלמד אותי. האישה בה הצליפה כרעה על ברכיה והניחה את פניה על המיטה. ליטפתי את שערה בזמן שהיא הנחיתה את שוט-הזנבות על עכוזה, פעם אחר פעם, בעוצמה משתנה, שולטת בו כמו היה המשך של ידה.

כך אני רוצה בעתיד לשלוט בחרב.

מה שהפתיע והרשים אותי היה המבט. כי כבר אנחנו קצת מכירות, ובכל זאת היתה בה נחישות סמויה אך ברורה, דרך לצוות שלא הותירה מקום לסרב, דרך לומר שהפכה הכל ברור, בהיר, וכפוף לרצונה. התביישתי לבקש שתלמד אותי, אבל ביקשתי.

לא הייתי בטוחה שפשתן יסכים לשיעור משותף. רציתי שהיא תראה לי איך, ויחד נתאמן עליו. חשבתי גם שיכול היה להיות נחמד לו היתה מביאה סאב או סאבית שלה, מדגימה עליו/ה, והייתי מתאמנת עליהם קודם, כדי להגיע מיומנת ומומחית אל פשתן.
פשתן הסכים.
יצאנו לרכוש לי שוט-זנבות.
השיעור נקבע.

אני יכולה להכריח אותך לעשות כרצוני, כי אתה עדיין לא מספיק מכיר אותי. אני נראית מניפולטיבית; אני עושה רושם קשוח, של אחת שמשיגה תמיד את מה שהיא רוצה. אני יכוה לגרום לך לעשות דברים שאינך רוצה לעשות; אני יכולה לגרום לך לחשוב מחשבות שאינך מכיר.

אתה חושב שאם תתנגד לי יקרה לך משהו רע; אתה חושב שאני היא המחזיקה בידה את המפתח להכרעות גורליות. אתה בטוח, שאני עוד אשפיע רבות על מהלך חייך, ולכן מוטב להזהר בכל הקשור בי, כי אין לדעת מה תהיינה התוצאות.

אם אני הבוסית שלך ואתה העובד שלי, הרי שיתרוני על פני ברור מאליו ואתה אכן נתון למרותי. אני יכולה לדרוש, לצוות ולפטר, ואתה תפקידך לשרת ולציית (תוךאמונה מלאה ואינטרס אישי, המשרת את האינטרס הכללי, ושלי). אם אתה המעביד עדיין ידי על העליונה, שכן אם אתפטר לעולם לא תשיג מישהי מסורה ויעילה כמוני, וכל עוד אני בשטח - הרי שהברגים הקטנים הם המסובבים את המערכת, ובלי בורג כמו בלי מסמר בפרסת-הסוס: הקרב אובד, הכל אובד.

אם אנחנו זוג הרי שאני היא זו הבוחרת את הסרט, המחליטה על בית הקפה, המסננת את החברה ומכריעה באשר לגודל הטיפ. אתה פותח את הדלתות ומחייך להורים; אם אנחנו שוכבים, אני אבחר את מרקם הקונדום, את הטעם, את הצבע. הזין שלך הוא רק זקיף, כלי לשימושי, ואפילו את התחושות שהוא עשוי להעביר אני בוחרת ומכוונת. אתה זוכר תמיד את לקח ב?וב?יט, וכך גם אני.

אם אנחנו מדומים למעשה הרכבה, הרי שאין אלה יחסים סימביוטיים; החלק שלי תמיד מתקיים בלעדיך, ואילו החלק שלך... אינו נוהג ממש ביחסי-טפילות, אבל בהחלט בבחינת "זה נהנה וזה לא חסר". אני מרעיפה עליך כל-טוב, אך איני מחסירה מכך דבר. אתה שותה בשקיקה את העסיס שאגיש לשפתיך, ואני אף איני חשה באובדנו.

אתה עדיין אינך מכיר אותי מספיק בכדי לדעת מה אמת ומה שקר, ומה להוקיר ולסנן. אני ארשה לך להיות איתי ולהתבונן, וכל העת הזאת אתפלל שלא תגלה באף מקום איזושהיא אמת.

השליטה שלי בך היא הזדמנות של אהבה.
אני מבקשת ממך רק את מה שתתן, באהבתך אלי.

אני עוד לא יודעת להצליף, לחתוך, לדקור. אני לא מכאיבה כמו שהייתי רוצה.
אני "נאלצת להסתפק" בשליטה במילה, במבט, ברגש.
לכן אני חוששת, כי רגש מכאיב יותר משוט, וברגש אני מיומנת פחות.
לכן לא קל לי להיות השולטת שלך.

אתה לא "סאב" מעצם היותך, אתה סאב כי אתה שלי, ומידת הסאביות שלך היא שיקוף של מידת הדומיות שלי.
לכן לא קל לי. אני נדרשת באמת להוביל.

הדמיון שלי עצום ורב ולפעמים אני מתבלבלת: מה מותר? מה אסור? מה תתיר לי?
מסוכן להגשים פנטזיה, כי זה יוצר הרגל. ולפנטזיות האחרות אז קשה יותר להישאר בתחומן, גם הן מבקשות לצאת החוצה, להתגשם.

הם יהיו לרגלי בשניה, אם ארצה. גם יהיה זה שיניח לי להתאמן עליו, אם ארצה. ויהיה זה שיתן לי להכאיב לו כמה שאצטרך, עד שאחוש בעצמי, אם ארצה. ויהיה זה שיניח לי לענות אותו למוות. אפילו שאסור לומר את זה, או לקוות את זה, או לרצות את זה.
לכן לא קל לי. כי אני רוצה רק אותך.
אני שבויה של אהבתי אליך

אני עוצמת עיניים ומדמיינת סכינים.

הלהבים ארוכים, נקיים, בוהקים, מושחזים; פני משתקפות בהם.
החתכים קשים, רכים.

אני נהנית לראות את הבשר הלבן שנמתח רגע ואז נפער, את פס-הדם האדום המתרחב ומתארך במהירות.


התנועה החביבה עלי היא תנועת ניעור-הדם מהחרב.



אני נהנית לחוש את התנגדותו הרכה של העור, את קשיותו הגמישה של הבשר, את כניעתו לא?בחה המהירה או ללחיצה האיטית של הסכין.

חיתוך הוא אלימות יוצאת-דופן: פראית בריסונה.
תוצאותיו מזעזעות, הרסניות, בלתי הפיכות - ויפות להפליא.
גם א?בחת-סכין אקראית יוצרת חתך סדור, מגודר, מוגבל.
הדם זורם בלי שליטה מן החתכים המדודים ביותר. הדם תמיד מפתיע. מן הדם תמיד יש יותר משביקשתי, הדם נדיב בזרימתו.

אני מעבירה לשון על הלהב, מרוגשת מקרירותו ומן הסיכוי לפגיעה, טועמת את המתכת הכסופה.
אני מעבירה לשון על חתך שיצרתי, חשה את הגוף שתחתי נע מצריבת-הכאב של מגע רוקי, טועמת את המתכת האדומה.

השלבים הבאים: הספגה באלכוהול, תפירה מדודה, ללא הרדמה מקומית, בתפר שקוף שייספג אל העור - אני נוגעת בלשוני בקצה המחט, אני נוגעת בעור הדואב לאט, בעדינות ומקרוב.

לפשתן יש זין נורא יפה. באמת. כל כך יפה שלפעמים ממש כואב לי עליו, שהוא ככה כלוא וכמעט לא בא לידי שימוש. לפעמים אני מנשקת אותו קצת, מתוך רחמים, נזהרת מלענג אותו יותר מדי כדי שלא יכאב לו מאוד כשהוא יוכנס חזרה לכלובונו . הזין של פשתן גם ארוך וגם רחב, והוא מתאים בדיוק לכוס שלי. מה שמחזק את העובדה שהוא נועד לי. זה לא זין שכל בחורה יכולה לקבל.

למרות שהוא מתאים לכוס שלי, אני מודה שלא לעיתים קרובות אני עושה בזין של פשתן שימוש. פעמים רבות אני עומדת בפיתוי של לתת לו לזיין אותי, ומתירה לו לענג אותי בדרכים אחרות עליהן הוא אמון. לפעמים אני נותנת לו לזיין אותי, אבל מוציאה אותו ממני לפני שהוא גומר ומכריחה אותו להסתכל איך אני גומרת מוויברטור הרולס-רויס הלבן, שהחרוזים שלו מכים על נקודת הג'י שלי בקצב משתנה ומטריף שאף זין לא יכול לחקות. אחרי שאני גומרת אני מחככת את הזין שלו בכוס שלי, שיחוש את רטיבותו וחומו, ומאלצת אותו לסגוד לדגדגן שלי. רק אז אני מתירה לו לגמור, לרוב בהתחככות בירכי, לעיתים נדירות ביד.

הסיבה לשימוש המועט-יחסית שלי בזין של פשתן נעוצה בכך שפשתן, במהותו, הוא גבר. לא רק במובן הכרומוזומלי של המילה, אלא גם בהשתמעויות הרחבות יותר שלה - ההשתמעויות הסטריאוטיפיות וגם אלו שלא. פשתן גברי מאוד: הוא גבוה, יש לו חזה רחב שאפשר להישען עליו, יש לו ידיים חמות שיודעות לעטוף ולחבק. הוא תמיד מציע להרביץ לכל מי שמרגיז אותי - או לפחות לדבר בסמכותיות מרתיעה. יש לו קול בס עמוק ומרשים. יש לו מבט חודר שממיס בחורות, וגורם להן להפוך לבריות צחקקניות בקרבתו.
ובעוד שכל זה "יפה ונעים ונחמד", זו בעיה. הגבריות הדומיננטית של פשתן לא פעם מקשה עלי להיות דומית כפי שהייתי רוצה, ואני חושדת שההרגל שלו להיות גברי מאתגר אותו כאשר הוא בא להתמסר לשליטתי.

בעיתים הנדירות שאני מניחה לפשתן לחדור אלי, אני מייד מבחינה כיצד מבטו משתנה; הבעת פניו הופכת קשה יותר, נחושה יותר, ולא חסר הרבה שינסה להפוך אותי על גבי או לתת לי הוראות. קשה לי לרסן את הטסטוסטרוניות שלו במבטים בלבד, ולכן אימצתי שיטה אחרת: אני מתירה לו מספר מסוים של חדירות. למשל, אני אומרת לו שעכשיו הוא יכול לחדור במהירות חמש פעמים רצופות. ואז עליו להפסיק. או שאני מורה לו לחדור שלושים פעם, ממש לאט - ואז עוד פעמיים עמוק. הספירה וההתרכזות בעוצמה מסיחות את דעתו מצרכיו-הוא והוא חוזר להיות כלי שלי. אני נהנית להשתמש בו כמו בוויברטור - לשלוט על העוצמה, התדירות, העומק. אני נהנית להזכיר לו שבסופו של דבר מי שיגמיר אותי יהיה הוויברטור ולא הוא - ולמנות באוזניו את כל היתרונות שיש לוויברטור על פניו. אני אומרת לו את כל הדברים האלה לא כדי להעליב, אלא כדי להבהיר לו את מקומו בעולמי המיני. חשוב לי להזכיר לפשתן שהוא כלי, פונקציה; חשוב לי להזכיר לו שיש לי כלים נוספים, ויהיו לי כלים נוספים, ושבמובן המיני הוא חייב להוכיח את עצמו שוב ושוב, ולהשתדל להצטיין מאוד במעשיו.

לשיטה הזו יש חסרון ברור, והוא שאני לא באמת מתענגת מהזין של פשתן כפי שהייתי רוצה. אני הוגה הרבה בסוגיה, כיצד אני יכולה גם להנות באופן מלא מהזין של פשתן וגם לא להניח לו לצאת מעמדתו הסאבית חזרה אל גבריותו הרגילה.

"אני שהייתי בשדה דחליל עיוור,
קורבן נפחד לציפורי-הטירוף;
נולדתי שנית, אבל אני אחרת:
למדתי לעוף - - -"

("מאמי מתחברת למכונה", מתוך אופרת-הרוק "מאמי", מאת הלל מיטלפונקט)


תמיד אהבתי את הלו?ק. הדרך שלי אל הבדסמ עברה במידה רבה דרך ביגוד-הפטיש. אהבתי לראות תמונות של נשים לבושות בגדים שהופכים אותן לכוחניות: נשים שהמחשוף שלהן מעוצב כך, שאין לגברים ברירה אלא להביט, נשים בשחור ואדום ששפתיהן צבועות באודם לא-מתפשר, נשים עם עקב מחודד שיכול לדרוך ולהכאיב.

הייתי נערה שמנמנה שהתעטפה בטריינינגים ובמדי צופים (ולפעמים שכבה של האחד על השני). גידלתי שערות ארוכות אבל חומות-כהות ולא שחורות, ולא היה לי אומץ להתאפר כמו הנערות הגותיות עם כפפות-הרשת ששמעו רוק כבד ובילו בפינגווין. אז הסתפקתי בלשמוע רוק כבד (כך גיליתי את לד-זפלין). גם כיום, כשאני אוהבת את גופי ומכבדת אותו הרבה יותר (ולשמחתי הוא פחות שמנמן משהיה בנעורי), אין לי הרבה סיכויים להידחק לשמלת-פטיש ממוצעת, ובחנויות הוויניל חוזר לאופנה, אבל לא מספיק מהר ולא בטווח-מידות מספיק אופטימי.

הלו?ק עשה לי את זה. דרך התמונות פירשתי כיצד אישה צריכה להתנהג, מה עליה ללבוש, וכיצד היא צריכה להיות. מה שהבנתי מהתמונות זה שהאישה צריכה להיות נחשקת, ובלתי מושגת. שמידת-מו?שגותה בשליטתה. עליה להיות מפתה, מגרה, מסחררת - כך שכולם ירצו אותה, והיא תוכל לבחור. זו האישה שהנערה בטריינינג שאפה להיות.

כשהבנתי שלא מבגדי הפטיש תבוא לי הישועה, כי את ה"לו?ק", במובנו החיצוני, לא אוכל להשיג, הבנתי שלידתי כאישה צריכה להיות מהראש.
הבנתי שאישה יכולה להיות מפתה, מגרה ומסחררת מכוח עצמה ולא רק מכוח בגדיה.

אחד הרגעים בהם להיות שולטת סיחרר אותי באושר היה הרגע בו הודעתי לפשתן שמעתה לא אני זו ששולטת בו, אלא הכ?ו?ס שלי.
"לא לי תסגוד מעתה", הבהרתי לו, "אלא לערווה בין רגליי". על פניו הייתה הבעה מעורבת של שמחה ופקפוק, כאילו הוא לא בטוח איך עושים את זה.
"ככה", אמרתי, נעמדתי מולו והידקתי את פניו לחגורתי. הוא כרע מיד על ברכיו והניח את לחיו החמה על קדמת מכנסיי.
"וגם ככה", אמרתי, והשתרעתי על הכורסא החביבה עלי. הוא פשט את מכנסיי מעליי, את תחתוניי, והחל מלקק אותי, על ברכיו, כשרליי שעונות על כתפיו. נהניתי להיצמד לאפו ולחסום את דרכי הנשימה שלו בעוד הוא מלקק אותי כמיטב יכולתו ונאבק בנשימתו גם-יחד. לא גמרתי והפסקתי אותו. הוא הסתכל עלי, מבולבל מעט ועצוב, מדוע מנעתי ממנו את האושר בלהגמיר אתי.
"למי אתה סוגד מעתה?"
"לכ?ו?ס שלך, דומית שלי", ענה במבט מושפל. פישקתי באצבעותיי את שפתיי הכ?ו?ס שלי וחשפתי מולו את הדגדגן שלי:
"זה הבוס שלך מעכשיו, סאב שלי. אם הוא לא מרוצה, אתה תסבול." פשתן ליקק את שפתיו, וראיתי איך הוא מתאווה לנשק לדגדגן שלי, להמשיך לרדת לי ולענגי. סטרתי על פניו. "הסטירה היא סתם כי אני רוצה", אמרתי, והוא הנהן. "אתה יכול להמשיך", הוריתי לו, והוא חזר למלאכתו וירד לי עד שגמרתי, הכ?ו?ס שלי מכה בפניו בלהט האורגזמה.

מאז, כשאנחנו נפגשים, פשתן קודם כל יורד על ברכיו ומנשק לכ?ו?ס שלי - לקדמת מכנסיי או תחת חצאיתי אם אני לבושה, וישירות בדגדגן אם אני עירומה.

נכון שלפעמים הוא פוגש בי דרך גרבי רשת, או מלקק את מגפיי. אבל כדי לשלוט בו, אני לא זקוקה להם. מספיק שהודעתי לו שהוא שלי.

אני אוהבת מסיבות. הן ההזדמנות שלי להראות את השליטה שלי על הסאב שלי ברבים.
יש משהו בפומביות שמשחרר אותי; אני נועזת יותר כשאני יודעת שאנשים אחרים מסתכלים. אני נהיית יצירתית יותר, חדה יותר, ממוקדת יותר במטרה שלי.

למעשה יש לי שתי מטרות: הראשונה - להשפיל את פשתן, עד כמה שאפשר שאותו הרגע. השנייה - לבחון את השיא שלי, את המרחק אליו אני מוכנה ללכת.

יש אנשים שעבורם "המרחק שאפשר ללכת" מתבטא במעשים המוכנים "אקסטרים": תליה עצמית דרך קרסים המוחדרים לגב, אכילת חרא או התפלשות בו (קופרופיליה - אחד מתחומי הסטייה החביבים על המרקיז דה-סאד המקורי), מסירה לאחר/ת, הצלפות עד זוב דם. גם זו דרך לבחון את המרחק ואת גבולותיו.
אך עבורי, במובן מסוים, זו דרך מפוהקת. דווקא בצד הזה זה נראה לי פשוט: סף כאב? יש אנשים שיש להם סיבולת גבוהה, ויש כאלה שלא. ביזאר? יש מי שזה עושה לו את זה, ויש מי שלא. וכן הלאה. נכון שאפשר להיפתח, ונכון שטעמים משתנים. אני עדה, כי דברים רבים שהגעילו אותי (אבל ממש) בעבר מחרמנים אותי היום. ובכל זאת, דרך מפוהקת.

הדרך שמעניינת בעיני היא השביל שכל אחד יכול ללכת בו, אבל מה שיהיה למישהו משעול טובעני, יהיה מגלשת-מים מהנה לאחר. אני אסביר את הדימוי.
השביל שכל אחד יכול ללכת בו הוא, בעיני, השביל של השפלה. מהסיבה שכולנו חווים אותה לפעמים, בדרך כלל לא מתוך בחירה. לבחור בהשפלה זה כוח; הבחירה הזו מאפשרת לרסן את הדבר הכואב הזה ולרתום את האנרגיות שלו, על כל עוצמתן, למשהו חיובי: נגיד, לגירוי מיני.

בתפיסה שלי לכל דבר יש את האנרגיה שלו, ואנרגיה, כידוע, אפשר להתמיר. אקח את האנרגיה השלילית המתקבלת מהשפלה ואתמיר אותה לכדי גירוי מיני - והרי לי עוצמות חדשות ומרגשות של סקס, מה יותר טוב מזה?

עד כמה אני יכולה להשפיל את פשתן? מבחינות מסוימות, עד כמה שהוא נותן לי. מבחינות אחרות, עד כמה שניתן. אני דומית סבלנית, די רגישה ובעיקר סקרנית. נראה לי שאני יכולה ללכת רחוק יותר ממנו, ממה שהוא מסוגל. נראה לי גם שאני יכולה להוליך אותו בדרך הזו, אל גילוי יכולותיו ומיצויין.

אקטים פומביים של השפלה (למשל: במסיבה האחרונה בה היינו אילצתי אותו לכרוע על ברכיו, פניו צמודות למפשעתי, ולהישאר כך שעה ארוכה, בעוד אני משוחחת עם גברים אחרים, ומניחה להם לקנות לי משקאות. חשתי את נשימתו המתאמצת בחלציי, וזה ריגש אותי עד שפישקתי מעט את רגליי והנחתי לו להתבשם מניחוחות הכוס שלי. הידקתי את מפשעתי לפניו וכך יכולתי לשלוט כמות החמצן שנשם, וכל זאת תוך כדי שאני משוחחת על דברים אחרים לחלוטין עם גברים אחרים ונשים אחרות, שהיו מודעים היטב לסאב שצמוד לרגליי אך גם הם לא התייחסו אליו) מאפשרים לי למדוד את תגובותיו בצורה יותר מדויקת, כי באופן טבעי פשתן במצבים האלה עומד יותר על המשמר. הוא מבחין ביתר קלות מה קשה לו מדי וגם אני יכולה טוב יותר להבחין היכן הגבולות שלנו מצטיירים בבהירות רבה יותר.

לאקט הפומבי מתווספת גם תחושה של גאווה. אני אוהבת להראות לעולם שאני דומית. מטעמים פמיניסטיים אולי, ואולי סתם כי אישה שולטת זה בעיני הרבה יותר סקסי.

הייתי מתבגרת מיוסרת לא כי החיים המרו לי אלא בדיוק בגלל שלא. הורי היו רגילים להפליא, מעצבנים בדיוק במידה הראויה לנערה כבוית-העיניים ולבושת השחורים שמשום מה הסתובבה בביתם, ולא מצאה עוד עניין ב"מעריב לנוער".

הכל היה בסדר ובכל זאת הצורך לשוטט בפנים נוגות ואוזניות שחיברו אותי למוזיקה עגמומית היה חזק.

הימים הראשונים עם שחרורי מהצבא היו ימי תחילת הקיץ, ואני ביליתי אותם בים, עם עיתון, משקפי שמש ושמלה משוק הפשפשים. ריקי גל שרה בווקמן שלי "מה זאת אהבה", וחיכיתי לזה שירצה להזדיין איתי ואז אולי אדע.

הבחור שעבר לידי שלוש פעמים נראה כמו סתם ערס ולא התייחסתי אליו, גם לא כשפנה אלי בדברים. כשאספתי לתיק ווקמן, משקפי שמש ועיתון הוא פתאום היה שם, ובשתיקה הרים את סנדלי. הלכתי והוא אחרי, ועצרתי ליד הברזים לשטיפת-הרגליים. התיישבתי על גדר-האבן והוא נטל את כפות-רגליי בידו ושטף אותן ביסודיות מן החול. הוא הפריד בין בהונותיי וניקה גרגר אחר גרגר. יושבת על הגדר, הושטתי לו את המגבת שלי והוא הספיג את המים מכפות רגליי בסבלנות ובקפידה. הוא נעל לי את סנדליי.
בינתיים הרכבתי את משקפי השמש על עיניי והאוזניות שוב זמזמו לי שירים של ריקי ומתי. ירדתי בקפיצה מעל גדר-האבן והלכתי. לא אמרתי תודה, לא אמרתי שלום, לא הסתכלתי לאחור.
בשביל מה?
ידעתי שהוא מודה לי, ידעתי ששלום לו, וידעתי שהוא מביט אחרי.

זה לא חימם לי את הבטן וגם לא את התחתונים. זה היה מובן מאליו. אני הייתי זקוקה למישהו שיעשה את זה, והוא היה שם. כך זה היה תמיד; כך זה יהיה, לתמיד.

יש לי הרבה מכרות וכמה חברות. מתוכן, שתיים או שלוש נשים אני מגדירה כ"חברות טובות".

גברים כידידים, אין לי בכלל.
בעבר היו לי בני זוג ספורים, ומאהבים מעטים. הסיבה לצמצום כנראה אינה מראי, או אופיי. מכרותי חושבות שהסיבה היא בררנותי. אך חברותי הטובות יודעות כי מדובר בהעדפותיי.

כיום יש ברשותי גבר אחד. "ברשותי", כיון שמאז ההסכם האחרון בינינו, הוא שייך לי. "גבר", כיון שההסכם בינינו טרי יחסית, ויעבור זמן עד שגבריותו תושל ממנו סופית והוא יהיה אך ורק סאב.

שמי, כמובן, אינו "שש". וגם איני נראית כמו אותה ממזרתה-קורצת-עין שמצולמת בפרופיל שלי. אני לא כחושה או ארוכה עד כדי כך, ואין לי (עדיין, לצערי) מגפיים אדומים.

לא נולדתי באינטרנט ולא הופעתי יום אחד במועדוני- הקהילה עוטה הדר מלכותי עם סאב כשכשן מובל בקצה-שוטי. המציאות, כרגיל, מפרכת יותר, מעניינת פחות, דהויה-משהו וניתנת להצגה בכל-כך הרבה דרכים, עד שלהפריד את מו?ץ האמת מן הכזב והפנטזיה הוא לחלוטין בלתי אפשרי.

הדרך שלי להיות "שש", דומית גאה לפשתן, היא דרך של שחרור. שחרור שנעשה לאט ולפעמים בכאב. שחרור שהיה קודם כל דרך מילים (דיבור, שאלות, כתיבה) והמעשים הגיעו הרבה אחרי. השחרור הראשון היה מתן הרשות לעצמי לפנטז. אחר-כך התרתי לעצמי את הפנטזיות האמיתיות שלי. אחר-כך השתעשעתי בחלומות (ותקוות) להגשמה, ואז החלו התנסויות – פעוטות, מהוססות – של התכוונות. התנסויות שהעברתי את עצמי, בחרדות גדולות וכמעט בלי אומץ, ואפילו בלי הרבה תשוקה בתחתונים: רק צורך מנטאלי בוער, לראות לאן אעז ללכת ועד כמה רחוק.

בעודי כותבת עולה בי המחשבה שאיני כותבת את הבלוג הזה כדי לשרת פנטזיות של גברים (למרות שהם מוזמנים). אני כותבת כדי לחלוק את תהליך השחרור שלי, את ההתהוות שלי בתור "שש": בתור דומית, בתור שולטת, בתור מלכה – כדי לחלוק את התהליך עם נשים דומות אחרות. אני כותבת כי אני לא נולדתי כזו, אלא אני בוראת את עצמי ככזו, והכתיבה עוזרת לי להשקיף על התהליך ולהבין אותו. אני כותבת את מה שחסר לי לקרוא.