אמנציפציה

אני עוצמת עיניים ומדמיינת סכינים.

הלהבים ארוכים, נקיים, בוהקים, מושחזים; פני משתקפות בהם.
החתכים קשים, רכים.

אני נהנית לראות את הבשר הלבן שנמתח רגע ואז נפער, את פס-הדם האדום המתרחב ומתארך במהירות.


התנועה החביבה עלי היא תנועת ניעור-הדם מהחרב.



אני נהנית לחוש את התנגדותו הרכה של העור, את קשיותו הגמישה של הבשר, את כניעתו לא?בחה המהירה או ללחיצה האיטית של הסכין.

חיתוך הוא אלימות יוצאת-דופן: פראית בריסונה.
תוצאותיו מזעזעות, הרסניות, בלתי הפיכות - ויפות להפליא.
גם א?בחת-סכין אקראית יוצרת חתך סדור, מגודר, מוגבל.
הדם זורם בלי שליטה מן החתכים המדודים ביותר. הדם תמיד מפתיע. מן הדם תמיד יש יותר משביקשתי, הדם נדיב בזרימתו.

אני מעבירה לשון על הלהב, מרוגשת מקרירותו ומן הסיכוי לפגיעה, טועמת את המתכת הכסופה.
אני מעבירה לשון על חתך שיצרתי, חשה את הגוף שתחתי נע מצריבת-הכאב של מגע רוקי, טועמת את המתכת האדומה.

השלבים הבאים: הספגה באלכוהול, תפירה מדודה, ללא הרדמה מקומית, בתפר שקוף שייספג אל העור - אני נוגעת בלשוני בקצה המחט, אני נוגעת בעור הדואב לאט, בעדינות ומקרוב.