אמנציפציה

יש לי הרבה מכרות וכמה חברות. מתוכן, שתיים או שלוש נשים אני מגדירה כ"חברות טובות".

גברים כידידים, אין לי בכלל.
בעבר היו לי בני זוג ספורים, ומאהבים מעטים. הסיבה לצמצום כנראה אינה מראי, או אופיי. מכרותי חושבות שהסיבה היא בררנותי. אך חברותי הטובות יודעות כי מדובר בהעדפותיי.

כיום יש ברשותי גבר אחד. "ברשותי", כיון שמאז ההסכם האחרון בינינו, הוא שייך לי. "גבר", כיון שההסכם בינינו טרי יחסית, ויעבור זמן עד שגבריותו תושל ממנו סופית והוא יהיה אך ורק סאב.

שמי, כמובן, אינו "שש". וגם איני נראית כמו אותה ממזרתה-קורצת-עין שמצולמת בפרופיל שלי. אני לא כחושה או ארוכה עד כדי כך, ואין לי (עדיין, לצערי) מגפיים אדומים.

לא נולדתי באינטרנט ולא הופעתי יום אחד במועדוני- הקהילה עוטה הדר מלכותי עם סאב כשכשן מובל בקצה-שוטי. המציאות, כרגיל, מפרכת יותר, מעניינת פחות, דהויה-משהו וניתנת להצגה בכל-כך הרבה דרכים, עד שלהפריד את מו?ץ האמת מן הכזב והפנטזיה הוא לחלוטין בלתי אפשרי.

הדרך שלי להיות "שש", דומית גאה לפשתן, היא דרך של שחרור. שחרור שנעשה לאט ולפעמים בכאב. שחרור שהיה קודם כל דרך מילים (דיבור, שאלות, כתיבה) והמעשים הגיעו הרבה אחרי. השחרור הראשון היה מתן הרשות לעצמי לפנטז. אחר-כך התרתי לעצמי את הפנטזיות האמיתיות שלי. אחר-כך השתעשעתי בחלומות (ותקוות) להגשמה, ואז החלו התנסויות – פעוטות, מהוססות – של התכוונות. התנסויות שהעברתי את עצמי, בחרדות גדולות וכמעט בלי אומץ, ואפילו בלי הרבה תשוקה בתחתונים: רק צורך מנטאלי בוער, לראות לאן אעז ללכת ועד כמה רחוק.

בעודי כותבת עולה בי המחשבה שאיני כותבת את הבלוג הזה כדי לשרת פנטזיות של גברים (למרות שהם מוזמנים). אני כותבת כדי לחלוק את תהליך השחרור שלי, את ההתהוות שלי בתור "שש": בתור דומית, בתור שולטת, בתור מלכה – כדי לחלוק את התהליך עם נשים דומות אחרות. אני כותבת כי אני לא נולדתי כזו, אלא אני בוראת את עצמי ככזו, והכתיבה עוזרת לי להשקיף על התהליך ולהבין אותו. אני כותבת את מה שחסר לי לקרוא.