אמנציפציה

הייתי מתבגרת מיוסרת לא כי החיים המרו לי אלא בדיוק בגלל שלא. הורי היו רגילים להפליא, מעצבנים בדיוק במידה הראויה לנערה כבוית-העיניים ולבושת השחורים שמשום מה הסתובבה בביתם, ולא מצאה עוד עניין ב"מעריב לנוער".

הכל היה בסדר ובכל זאת הצורך לשוטט בפנים נוגות ואוזניות שחיברו אותי למוזיקה עגמומית היה חזק.

הימים הראשונים עם שחרורי מהצבא היו ימי תחילת הקיץ, ואני ביליתי אותם בים, עם עיתון, משקפי שמש ושמלה משוק הפשפשים. ריקי גל שרה בווקמן שלי "מה זאת אהבה", וחיכיתי לזה שירצה להזדיין איתי ואז אולי אדע.

הבחור שעבר לידי שלוש פעמים נראה כמו סתם ערס ולא התייחסתי אליו, גם לא כשפנה אלי בדברים. כשאספתי לתיק ווקמן, משקפי שמש ועיתון הוא פתאום היה שם, ובשתיקה הרים את סנדלי. הלכתי והוא אחרי, ועצרתי ליד הברזים לשטיפת-הרגליים. התיישבתי על גדר-האבן והוא נטל את כפות-רגליי בידו ושטף אותן ביסודיות מן החול. הוא הפריד בין בהונותיי וניקה גרגר אחר גרגר. יושבת על הגדר, הושטתי לו את המגבת שלי והוא הספיג את המים מכפות רגליי בסבלנות ובקפידה. הוא נעל לי את סנדליי.
בינתיים הרכבתי את משקפי השמש על עיניי והאוזניות שוב זמזמו לי שירים של ריקי ומתי. ירדתי בקפיצה מעל גדר-האבן והלכתי. לא אמרתי תודה, לא אמרתי שלום, לא הסתכלתי לאחור.
בשביל מה?
ידעתי שהוא מודה לי, ידעתי ששלום לו, וידעתי שהוא מביט אחרי.

זה לא חימם לי את הבטן וגם לא את התחתונים. זה היה מובן מאליו. אני הייתי זקוקה למישהו שיעשה את זה, והוא היה שם. כך זה היה תמיד; כך זה יהיה, לתמיד.