אמנציפציה

"אני שהייתי בשדה דחליל עיוור,
קורבן נפחד לציפורי-הטירוף;
נולדתי שנית, אבל אני אחרת:
למדתי לעוף - - -"

("מאמי מתחברת למכונה", מתוך אופרת-הרוק "מאמי", מאת הלל מיטלפונקט)


תמיד אהבתי את הלו?ק. הדרך שלי אל הבדסמ עברה במידה רבה דרך ביגוד-הפטיש. אהבתי לראות תמונות של נשים לבושות בגדים שהופכים אותן לכוחניות: נשים שהמחשוף שלהן מעוצב כך, שאין לגברים ברירה אלא להביט, נשים בשחור ואדום ששפתיהן צבועות באודם לא-מתפשר, נשים עם עקב מחודד שיכול לדרוך ולהכאיב.

הייתי נערה שמנמנה שהתעטפה בטריינינגים ובמדי צופים (ולפעמים שכבה של האחד על השני). גידלתי שערות ארוכות אבל חומות-כהות ולא שחורות, ולא היה לי אומץ להתאפר כמו הנערות הגותיות עם כפפות-הרשת ששמעו רוק כבד ובילו בפינגווין. אז הסתפקתי בלשמוע רוק כבד (כך גיליתי את לד-זפלין). גם כיום, כשאני אוהבת את גופי ומכבדת אותו הרבה יותר (ולשמחתי הוא פחות שמנמן משהיה בנעורי), אין לי הרבה סיכויים להידחק לשמלת-פטיש ממוצעת, ובחנויות הוויניל חוזר לאופנה, אבל לא מספיק מהר ולא בטווח-מידות מספיק אופטימי.

הלו?ק עשה לי את זה. דרך התמונות פירשתי כיצד אישה צריכה להתנהג, מה עליה ללבוש, וכיצד היא צריכה להיות. מה שהבנתי מהתמונות זה שהאישה צריכה להיות נחשקת, ובלתי מושגת. שמידת-מו?שגותה בשליטתה. עליה להיות מפתה, מגרה, מסחררת - כך שכולם ירצו אותה, והיא תוכל לבחור. זו האישה שהנערה בטריינינג שאפה להיות.

כשהבנתי שלא מבגדי הפטיש תבוא לי הישועה, כי את ה"לו?ק", במובנו החיצוני, לא אוכל להשיג, הבנתי שלידתי כאישה צריכה להיות מהראש.
הבנתי שאישה יכולה להיות מפתה, מגרה ומסחררת מכוח עצמה ולא רק מכוח בגדיה.

אחד הרגעים בהם להיות שולטת סיחרר אותי באושר היה הרגע בו הודעתי לפשתן שמעתה לא אני זו ששולטת בו, אלא הכ?ו?ס שלי.
"לא לי תסגוד מעתה", הבהרתי לו, "אלא לערווה בין רגליי". על פניו הייתה הבעה מעורבת של שמחה ופקפוק, כאילו הוא לא בטוח איך עושים את זה.
"ככה", אמרתי, נעמדתי מולו והידקתי את פניו לחגורתי. הוא כרע מיד על ברכיו והניח את לחיו החמה על קדמת מכנסיי.
"וגם ככה", אמרתי, והשתרעתי על הכורסא החביבה עלי. הוא פשט את מכנסיי מעליי, את תחתוניי, והחל מלקק אותי, על ברכיו, כשרליי שעונות על כתפיו. נהניתי להיצמד לאפו ולחסום את דרכי הנשימה שלו בעוד הוא מלקק אותי כמיטב יכולתו ונאבק בנשימתו גם-יחד. לא גמרתי והפסקתי אותו. הוא הסתכל עלי, מבולבל מעט ועצוב, מדוע מנעתי ממנו את האושר בלהגמיר אתי.
"למי אתה סוגד מעתה?"
"לכ?ו?ס שלך, דומית שלי", ענה במבט מושפל. פישקתי באצבעותיי את שפתיי הכ?ו?ס שלי וחשפתי מולו את הדגדגן שלי:
"זה הבוס שלך מעכשיו, סאב שלי. אם הוא לא מרוצה, אתה תסבול." פשתן ליקק את שפתיו, וראיתי איך הוא מתאווה לנשק לדגדגן שלי, להמשיך לרדת לי ולענגי. סטרתי על פניו. "הסטירה היא סתם כי אני רוצה", אמרתי, והוא הנהן. "אתה יכול להמשיך", הוריתי לו, והוא חזר למלאכתו וירד לי עד שגמרתי, הכ?ו?ס שלי מכה בפניו בלהט האורגזמה.

מאז, כשאנחנו נפגשים, פשתן קודם כל יורד על ברכיו ומנשק לכ?ו?ס שלי - לקדמת מכנסיי או תחת חצאיתי אם אני לבושה, וישירות בדגדגן אם אני עירומה.

נכון שלפעמים הוא פוגש בי דרך גרבי רשת, או מלקק את מגפיי. אבל כדי לשלוט בו, אני לא זקוקה להם. מספיק שהודעתי לו שהוא שלי.