אמנציפציה

זה לא קל, לראות שוב ושוב את ההבדל בין הפנטסיות שלי למציאות.

הרבה דברים הייתי רוצה שיהיו אחרת. הרבה דברים הייתי רוצה שיהיו אפשריים, והם לא. ויש דברים שפחות מתאים לי לעשות, למרות שהוא דווקא היה רוצה.

אני קוראת מה שכותבות בחורות, שיוצאות לדאנג'ן ז"ל ולנו-לימיט יבדל"א וסאבים כורעים לרגליהן ומניחים להן לנסות עליהם שוט חדש, עקב חד/ש, וריאציה נוספת על חבל. אני שומעת סיפורים על סשנים קשים, כואבים, מפחידים קצת, עם סאבים שאוהבים ביזאר ומחטים; זה מסקרן אותי, מלהיב אותי ומגעיל אותי בו זמנית.

לפעמים אני מקנאה.

לפעמים אני מרגישה שאצלי זה הכל דיבורים. איזה שש ואיזה נעליים, בקושי למין ונילי יש זמן, עוד לפני שהראש על הכרית אני נרדמת בחיבוק שלו. לא מסשנת, לא מגשימה פנטסיות, אם היו יודעים את זה עלי היו מגרשים אותי מ"הכלוב" כוונילית מתחזה.

לפעמים אני חושבת, אולי אני מוותרת על כל מיני דברים מלהיבים שקורים "בחוץ", על כל מיני סשנים עם סאבים מנוסים שרק רוצים שאכאיב להם, על הרפתקאות ליליות אפופות עשן ולייטקס.

הזוגיות שלי היא הדבר שהכי חשוב לי. אני עושה ואעשה הכל כדי לשמור עליה. אני מאמינה שלעומקים של מימוש חלקי "שש" שלי אני יכולה להגיע רק בתמיכה האוהבת של בן-זוגי, הסאב שלי, פשתן. זכיתי בבן-זוג תומך, מפרגן ואוהד, שעוזר לי לגדול ולבטא את כל החלקים שבי. שעוזר לי להיות אחת.

אני מרגישה אשמה שאני מקנאה בשולטות אחרות על ההרפתקאות שלהן. קשה לי לשלוט בשני הרגשות הללו - האשמה והקנאה.
אני מפחדת אפילו לבטא את זה, כי אני לא רוצה שפשתן יתבלבל לחשוב שאולי אני לא מסופקת בקשר שלנו, או שהוא לא מתאים לי. זה ממש לא המצב.

קראתי פה שרשור שעסק בשאלה האם ליברליות מינית פוגעת בזוגיות. אןי לי על זה תשובה אישית, כי כשהייתי בזוגיות לא-ליברלית היא היתה בלתי אפשרית, ומצד שני ההגדרה של ליברליות היא ברובה סובייקטיבית. אבל זו אכן שאלה חשובה. אני חושבת שזה בעיקר תלוי עד כמה האדם באמת כנה עם עצמו ועם התחושות שלו, ולא מקריב דברים חשובים על מזבח ליברליות מזוייפת, במקום לבחון לעומק מה שהוא באמת מרגיש. כתבתי בלשון-זכר אבל זה מן הסתם מתאים גם לנקבות.

אני מאוד בשלה ומבשילה להרפתקאות מיניות מסחררות.

אהובי, סאב שלי, Here I Come!!!