את הויברטור הראשון שלי קנתה לי חברה. כלומר, אני נתתי לה את הכסף, היא היתה זו עם האומץ להיכנס לחנות-המין, לשאול, להתמקח על המחיר, לשלם ולצאת עם שקית גדושה. שלושה ויברטורים ראשונים היאקנתה - לי, לה ולחברה נוספת, רולס-רויס לבן שנבחר בקפידה אחרי התיעצויות עם החברה הנועזת שכבר היו לה כמה. כמה!
נפגשנו בבוקר באוניברסיטה והחלקתי לכיסה את שלוש-מאות השקלים, כאילו שעצם קיומם מסגיר את מטרתם; נפגשנו בערב ליד האוטו לפני הפאב והיא נתנה בידי את השקית, ממנה שלפתי קופסא ורודה, ענקית, מעוטרת בבחורת-פורנו בלונדינית ועירומה עם מבט נוטף ובה היה דילדו ענקי בלבן-מבהיק. הדבר הראשון שאמרתי היו: "זה בחיים לא נכנס אלי". "זה ייכנס", היא חייכה חיוך ממזרי של מי שמנוסה ממני בכמה שעות.
לא הרבה פעמים, בתכל'ס, אבל נכנס. פונקציות הרטט השונות שלו היו לי יותר שימושיות.
הבעיה העיקרית היתה תמיד היכן לאכסן אותו, האם לעטוף אותו ובמה. מתחת לכרית תמיד היה הכי נוח ופרקטי. אבל חוץ מזה לא היה לי מקום טוב - הארון? המגירה? בשקית? בקופסא?
ברבות השנים צברתי רוטטים נוספים, וזה הראשון נדחק לקופסא שתאמה לגודלו ונשכח (פחות או יותר) בארון, נשלף רק בהזדמנויות חגיגיות ופעם אחת כדי לאיים על פשתן בגודלו האימתני. זה לא עבד, אגב; של פשתן יותר גדול. והוא כן נכנס אלי, הרבה יותר פעמים, למרות המחסור המאכזב בחרוזים מסתובבים ובמהירויות-רטט.
היום סקרתי את רכושי. בהחלט לא דאנג'ן מגוון כמו שיש לכמה אנשים, אבל דרך רחוקה מאותה אני שהתביישה להיכנס לחנות-מין. הקופסא (הגדולה!) שייעדתי לצעצועי-מין, קונדומים וכולי הפכה, כבר די מזמן, לכמה מגירות.
לפני 16 שנים. 12 באפריל 2008 בשעה 19:52