אני שולחת את סאטין מהמסיבה הביתה, להכין אותו לבואי. הוא מודאג: מי יחזיר אותי? אבל התיאום כבר נעשה, בלעדיו. הוא יישא אותי אל רכבו של הדום; אנחנו נלך לשתות משהו במקום אחר. בינתיים, הוא יכין את הבית. כשאגיע, הוא יוכל לרדת למטה לשאת אותי מהרכב הביתה.
סאטין מתמהמה ואני מרגישה שהוא לא רוצה לעזוב. אני מורה לו להתלבש, והפקודה הזו קשה לו מפקודת ההתפשטות שקדמה לה בשעות אחדות.הוא נרתע מעט שאריג הבד נוגע-לא-נוגע בסימנים באחוריו. הוא מתקשה לרכוס את הכפתורים הקדמיים על הבליטה שיוצרת חגורת-הצניעות. אני לא אומרת כלום, אבל נוכח מבטי הקשה אצבעותיו מסתבכות יותר, והוא חוזר ופורף כפתורים שכבר רכס. לבסוף אני מפנה את ראשי ממנו ומשוחחת בלחש עם אחת הבנות, ואני שומעת את נשימתו הכבדה כשהוא מתלבש, אוסף את חפציו, מוודא שכל מה שאני צריכה נמצא בארנק הקטן שאני נושאת איתי ויורד על ברכיו למולי, מחכה להוראה.
אני מלטפת את לחיו ושולחת אותו הביתה. מחכה לו שם עבודה רבה.
בבית, סאטין מאוורר את מצעי המיטה; ממלא את האמבט; מכין שקיות לעטוף בהן את רגלי הפצועה; מניח על שידת-הלילה את הספר שלי וכוס מים; מציע לעצמו מזרן ליד דלת חדר-השינה; מוודא שבויברטור יש סוללות; מרתיח מים לתה; פורס עוגה למקרה שאחליט לארח; מעמיד על שולחן-הקפה מאפרה.
בדרך, הדום ואני עוצרים לשתות כוסית נוספת בבית-קפה לילי. בלי הקביים ובלי סאטין, אני יוצאת מהמכונית נשענת על הדום, והסאב שלו ממהר להביא כיסא פנוי מבית הקפה. אני מושבת על הכיסא וכשהם נושאים אותי יחד פנימה, שני מלצרים ובחור מהשולחן הסמוך ממהרים לסייע. כיוון שכך הדום מתרחק ומכוון אותנו אל השולחן הנבחר. הוא שואל אותי אם אני רוצה שהסאב שלו ישמש אותי כהדום. אני חושבת על סאטין. טורח בבית כדי שאכבד אותו בשימוש בו, ומסכימה.
לפני 14 שנים. 14 בספטמבר 2010 בשעה 23:06
