בגלל שמלאו לה אתמול שלושים-ושלוש, אנחנו חוגגות. נפגשות בבית קפה בעיר בה גדלנו, כל החברות מהתיכון. היא מספרת שהחברות מהעבודה לקחו אותה לערב שהיו בו סטנדאפיסטית, יועצת-זוגיות וסקסולוגית. והשיחה נסבה על מה שהסקסולוגית סיפרה והסבירה.
"תגידי," אני בוחשת בכוס-התה שלי, "איך אתם מקיימים יחסי מין עם ילדים?"
"אנחנו משתדלים לא לקיים יחסי מין עם הילדים...." היא עונה בגיחוך. "אבל אומרים להם שאמא ואבא הולכים לישון צהריים, נועלים את הדלת ומקווים".
היא רוצה להיכנס שוב להריון. כל החיים שלה היו מאוד שפויים ומסודרים, מאז שפגשה אותו כשהיתה בת 17 והתחתנה איתו בגיל 22. היא חוששת שחמש שנים של נטילת גלולות יגרמו לסיבוכים ושיהיה לה קשה להרות שוב.
"באיזה אמצעי מניעה את משתמשת?" היא שואלת את זו שילדה לפני שנה וקצת.
"גלולות", היא עונה.
"גלולות," עונות בזו אחר זו כמעט כל היושבות לשולחן. אף אחת מאלו שילדו לא בחרה בהתקן תוך-רחמי. זה נתפס כמשהו מפחיד, שעלול להזיק, שיש בו משהו סופי.
"קונדומים," אומרת אחת. היא נשואה ויש שמרימות גבה. אבל היא לא רוצה לקחת גלולות, היא מפחדת מהעוצמה של ההתערבות ההורמונלית.
"קונדומים," אומרת גם אני. אבל קשה לי להסביר להן למה.
איך אסביר להן שיחסי המין שלנו אינם כוללים אותו בתוכי? ושאמצעי המניעה שלנו הוא, למעשה, חגורת-צניעות?
לפני 14 שנים. 6 בנובמבר 2010 בשעה 22:11
