לפני זמן-מה חירמנה אותי מאוד הצפיה בנשיקה בדרמה טלויזיונית. "האוס", עונה 5? נדמה לי. ד"ר האוס וד"ר קאדי, עדיין לא מודים בכך שהם מאוהבים, מתנשקים בסוף הפרק, רגע אחרי מריבה גדולה. מעבר לנחת שהייתה לי כצופה, על כך שהרגע שנבנה במשך 40-וכמה פרקים הגיע סוף סוף, חשתי בתחתוני חרמנות מפתיעה.
טיילתי עם החרמנות הזו למיטתינו, ותוך כדי אוננות העליתי בדמיוני שוב את אותה הסצינה. הצפיה בה שנית, בדמיון, לא הייתה מחרמנת. לא הדמויות הן שגרמו לי להתגרות, וגם לא זוג השחקנים. שכבתי במיטתינו, מאוננת וחושבת, עד שהבנתי שמה שחירמן אותי היה תחושת האיסור התת-קרקעי.
בשם תחושת "האיסור התת-קרקעי" אני מכנה הרגשה, שהדרך הטובה ביותר לתאר אותה היא "זה-לא-אמור-להיות-זה-לא-אמור-לקרות-אני-לא-אמורה-לעשות-את-זה-עכשיו-כדאי-שאפסיק-אבל-אני-לא-רוצה-אבל-אני-חייבת-להפסיק-אבל-חיים-רק-פעם-אחת-אבל-אני-אתחרט-על-זה-אח"כ-אבל-אני-רוצה-את-זה-עכשיו-כ"כ-די-אני-מפסיקה-די-אני-נכנעת". אפילו כשאני כותבת את המילים המדוייקות הללו, הפטמות שלי מזדקרות והדגדגן שלי מתחיל לפעום. שלושת המילים האחרונות הן כבר התפוצצות של אורגזמה, ההתמסרות הטוטאלית לתשוקה, שבדרך רמסה כל הגיון.
כי מהי התשוקה אם לא משהו שרומס כל הגיון?
תחושת "האיסור התת-קרקעי" היא במובן מסוים תמצית מזוקקת של הבדסמ שלי. הבדסמ שלי הוא מאוד ילדי; הוא מונע על ידי עוצמות שהרגשתי כילדה בתדירות גבוהה ובהזדמנויות מגוונות. את העוצמות הללו אני מסוגלת כיום, לצערי, לחוש רק ברגעים בדסמיים טובים. כשאני מתחברת מקורות הילדיים של הבדסמ שלי, אני נוכחת שככל שהאיסור היה חזק יותר, כך עוצמת הריגוש הייתה גבוהה יותר.
מעניין, שלא מדובר בדברים שהם אסורים בצורה מפורשת. אני זוכרת מעט מאוד דברים שהיו אסורים עלי באופן מפורש כילדה. אולי זה בגלל שכאשר יש מאחורי האיסור הגיון, הוא חדל מלהיות משהו חיצוני והופך לפנימי, ואז כבר אינו איסור. למשל, האיסור להשתמש בסכין החדה בלי השגחה. למשל, האיסור לטפס על שער-הברזל של הגן.
האיסורים שהעברה עליהם הייתה מרגשת היו למעשה סוג של אי-אישורים. דברים שבאנגלית מכונים "Frowned Upon". אין נגדם חוק; אין מאחוריהם הגיון שאפשר להבין בראש ילדי. המקור שלהם הוא חברתי, ולא ממשי. למשל, את לובשת חצאית ויושבת ברגליים פסוקות. אמא או דודה אומרת לך ש"זה לא יפה לשבת ככה", או ש"לא יושבים ככה", או שרק עושה את הפרצוף הזה, גבות מוגבהות, עיניים פעורות כמו בהפתעה וראש נע מצד לצד. לא אומרים לך במפורש: "אסור לשבת ברגליים פסוקות כשאת לובשת חצאית". כי כשתשאלי למה, מה יענו לך - כי זה וולגרי? את בקושי בת חמש. כי זה פתייני? את בקושי בת חמש. כי זה נראה כמו הזמנה? את בקושי בת חמש! אי אפשר להסביר לך את זה, כי עולם התוכן שייך לחלוטין לנסיון שצוברים מבוגרים, ולחיברות שהם עוברים בשנות חייהם. אי אפשר להסביר לך את זה, ולכן למעשה אי אפשר מעשית "לאסור" עליך את זה (אפשר, אבל אז את כנראה גדלה בקהילה דתית או שמרנית מאוד). את לא יכולה להפנים את האיסור הזה לתוכך, כך שלמעשה יתבטל - מכין שה"עבירה" שהוא מצייג אינה קיימת כלל בתוך עולם המושגים שלך.
למעשה, הסכנה הנשקפת לך מהמעשה הזה אינה מעצם המעשה, כמו בסכין החדה או בטיפוס - אלא מתגובת הסובבים אליו. רשמית, את לא עושה משהו לא-בסדר. אבל תת-קרקעית... את עושה משהו מאוד מאוד שגוי, משהו שמעורר דברים מאוד אפלים סביבך.
אני אוהבת דם - אני אוהבת את הטעם ואת המראה, ואת המשמעות. כילדה נהגתי לנשוך את פנים-לחיי כדי לטעום את הדם בפי. בגן גיליתי שהדם מסקרן גם ילדים אחרים, שיש להם פחות אומץ מלי, ואינם יכולים לשאת את טעם-הדם של עצמם. הייתי אוגרת את הדם בפי ויורקת אותו על הלבנים שהקיפו את ארגז-החול. הבנים היו בוחשים ברוק הדמי במקלות, ואז רצים בחצר, מנופפים במקלות המואדמים וצועקים: "דם! דם!" פעם עצרה אותי עוזרת הגננת והכריחה אותי לפתוח את הפה ולהראות לה, שמא שברתי שן או נשכתי את הלשון. הסברתי לה שאני נושכת את פנים-הלחיים ומשם הדם יוצא. אני לא זוכרת את ההבעה שלה, וגם לא את המילים המדוייקות, אבל היא אמרה לי להפסיק לעשות את זה, ובייחוד ליד הבנים.
כשאומרים לך "להפסיק", ומוסיפים "בייחוד" - משתמע מכך שלמרות שיש כאן איסור, קיימת האפשרות של עבירה על האיסור ללא סנקציה. כלומר שעל מנת שייחשב לך לחטא, צריכים להתקיים שני תנאים - עבירה על האיסור המקורי פלוס תנאי שמחמיר אותו. אם מתקיים התנאי הראשון בלבד - אין עונש. אם אין עונש על הדבר אליו מתייחסים כאיסור - הרי שהעבריינות אינה טמונה בו. היא טמונה בהקשר בה נעברת העבירה - ובמקרה הזה - "ליד הבנים". השניות הזו היא חלק משמעותי בתחושה התת-קרקעית. זה בסדר, אבל זה לא בסדר. זה לא בסדר, אבל זה בסדר בנסיבות מסוימות. זה "בסדר", אבל לא "בסדר מוחלט"; ליד אנשים מסוימים זה "לא-בסדר "גמור.
לעבור על איסור מפורש, הגיוני (הסכין; השער) זה טפשי. האיסור מובן, הסכנה ברורה, וההתייצבות מולה אינה התגרות מורכבת או התרסה, אלא פעולה אווילית.
לעבור על איסור תת-קרקעי זה מרגש. האיסור התת-קרקעי הוא למעשה Frowned Upon חברתי על פעולה טבעית כלשהי (ישיבה ברגליים פשוקות כשאת לובשת חצאית) משיקולים זרים וחסרי הגיון (תפיסה את הילדה בת החמש כפתיינית, מזמינה או וולגרית). עבירה על איסור תת-קרקעי היא בעצם מילוי אחר רצון טבעי וככזה - עוצמתי.
הכניעה לעבירה על האיסור התת-קרקעי מתוקה ומענגת, כי היא מחברת אל רצון עמוק שלא מומש בגלל נורמות חברתיות לא-רלוונטיות.
בדסמ הוא איסור תת-קרקעי. בחברה דמוקרטית-ליברלית-נאורה אין חוקים מפורשים כנגד זיונים בתחת, כפיתת סאביות, עיטוף בויניל ומצבטי-פטמות. But it is Frowned Upon. ההבעה האופיינית לשיח על בדסמ היא גבות מוגבהות, עיניים פעורות כמו בהפתעה וראש נע מצד לצד. לא יכולתי להפנים את האיסור הזה, כי לא היה בו הגיון. מלכתחילה הוא לא היה שייך אלי. הוא היה חלק מנורמות חברתיות חיצוניות לי, שלא היה בהן שם דבר רלוונטי. העבירה על האיסור הזה מתוקה מדבש. יש בה הכל: מימוש התאווה המינית בצורה המלאה ביותר שלה ומילוי אחר רצון טבעי ועמוק.
לצופים בסדרה "האוס" ברור המקור החברתי של האיסור התת-קרקעי על ד"ר האוס וד"ר קאדי להודות באהבתם ולממש אותה (אגב, ספויילר: בעונה השביעית הם ביחד). הנשיקה שלהם מרגשת בדיוק בגלל שהיא מימוש רצון טבעי ועמוק, התרסה כנגד איסורים תת-קרקעיים, תשוקה שרומסת כל הגיון.
כשאת חיה עם אדם האיסור על תשוקתך אליו מוסר. קשב לאיסורים התת-קרקעיים שלי, שלו, שלנו מאפשר לנו לשחרר אותם, להשתחרר מהם ולהסיר אותם. באיזה אופן משפיע השחרור הזה על התשוקה?
לפני 13 שנים. 15 באפריל 2011 בשעה 21:44
