אמנציפציה

בבית הקפה אני שותה יין. הדום ואני משוחחים, ורגלי המגובסת מונחת על גבו של הסאב. מעט מבטים סקרניים נשלחים אלינו, אבל בשעה זו של הלילה המבלים מכונסים בתוך עצמם, ומעמידים פנים של מי שכבר שום דבר לא יפתיע אותם. הסאב כורע על ברכיו מתחת לשולחן, סמוך למעבר, והרגל שלי בלבן-מסנוור ובבהונות חשופות מונחת על גבו. הוא הרבה יותר רזה מסאטין, ואני מרגישה את החוליות שלו מתחככות בגבס הקשה והקר. לא נוח לו, וגם לי לא כל כך. אני נעה כדי לסדר את החצאית שלי, והרגל שלי נעה על גבו. הוא זז תחת רגלי, על ברכיו, משנה תנוחה, והרגל שלי מחליקה מעט מעל גבו וכמעט ופוגעת ברצפה. ברגע האחרון הוא מרים את ישבנו ומונע ממנה להחליק עד למטה, אבל הדם כבר זרם למטה ואני משמיעה אנחת כאב קלה, לא-רצונית.

הדום מרצין באחת ורוכן לעברי. אני מזדקפת ומחייכת, הכל בסדר; אבל הוא קודר. הוא מתכופף ולוחש משהו באזנו של הסאב שלו, שעל ברכיו, תחת השולחן בבית הקפה, מרכין את ראשו עמוק יותר, וגוו רועד. כאשר אנו מחליטים ללכת, הסאב מאבד את הזכות לסייע לי להגיע חזרה אל הרכב. הוא מביא את המכונית מהחניה אל פתח בית הקפה, ואני מגיעה אליה, שעונה על הדום, בכמה פסיעות וקפיצות קטנות. בתוך הרכב הדום מהדק את הקולר שלו אל צווארו. אני רואה שלא נוח לו, אך הוא אינו אומר מילה. הדום מחבר אל הקולר רצועה קצרה, ונותן אותה בידי. ממקומי במושב האחורי הזוית הזו מכריחה את הסאב לנהוג בגו זקוף מאוד, כדי שלא ירגיש נחנק. יד אחת אוחזת בעצלות ברצועה, וביד השניה אני שולחת לסאטין מסרון, שיחכה למטה.

הלילה מעמיק כל כך שעוד מעט יהפוך לבוקר; אבל עדיין לא. בבית, כמצוותי, הכל מוכן. סאטין נשא אותי למעלה ועכשיו התמונה בסלון ערוכה, מחכה לי שאפעיל אותה. אני יושבת על הספה, שוב כוס יין ביד(אני שותה לאט. לאט מאוד). שתי רגליי יחפות, מונחות על ההדום, חלק ממערכת הספות הבורגנית שלנו. סאטין עומד לידי. עירום, הזין שלו כלוא בתוך חגורת הצניעות. הדום עומד מולי, הסאב שלו לרגליו, עירום גם הוא. הזין שלו משוחרר, אך הוא לא נע - הוא מכווץ וקטן. אני מבקשת מסאטין לעמעם את האור; אני מרשה לדום להעניש את הסאב שלו, בנוכחותינו, על כך שגרם לי כאב בבית הקפה.