זה רק אני או שמתחילות להיות כאן רוחות קרירות של ערב המזכירות את הסתיו המבשר את החורף אהוב ליבי. אתמול אני מוכן להישבע שאפילו ראיתי כמה עננים אפורים שכיסו את השמיים. לדקה התמלאתי התרגשות כמו ילד קטן ולרגע דמיינתי כמה טיפות צלולות השוטפות את האבק שהצטבר לי על התריסים, כי הסיכוי שאני אעשה את זה שואף לאפס. אני יודע שאני מפנטז כי החזאי הבטיח עלייה אקלימית כבר ביום חמישי, וכדי לקבל סתיו אמיתי אני צריך להתאפק לפחות עוד חודשיים. אבל מה רע בקצת לפנטז? לפעמים אני אפילו טוב בזה...
זה מעיק עליי החום הזה אחרת לא הייתי כותב עליו. כל כך מעיק שלפעמים בא לי לארוז הכול ופשוט לטוס מכאן ואם אפשר לתמיד. זה מדהים אותי כי אני טיפוס חזק שלא נשבר בקלות. לא הערבים, ולא הפוליטיקאים המושחתים, לא הישראלי המצוי והמאוס, ולא הנהג הישראלי חסר הנימוס, לא הביצה המקומית המזכירה לי קיבוץ אחד גדול, ולא חוסר הפרופורציה בין מה שאתה נותן לבין מה שאתה מקבל- לא אלה ישברו אותי. אבל החום הזה, רק הוא מסוגל לגרום לי לנטוש הכול וללכת מפה.
אבל אז כמו בכל שנה אני משכנע את עצמי שזהו עוד מעט וזה נגמר. עוד מעט ותבוא הרוח ויבוא הגשם וישטוף הכול לתוך תעלות הניקוז המוגבלות במידה שלנו. משכנע ומשכנע ומשכנע ובסוף מקבל עוד שנת בצורת...
לפני 16 שנים. 2 בספטמבר 2008 בשעה 17:42
