הרהורים מהקומה השלישית

כשאני יושב היום מול דף וורד ריק וכותב מילים וירטואליות על גבי צג אני נזכר איך פעם הכול היה שונה. אני זוכר את הפעם הראשונה שכתבתי טקסט עוד כשהייתי ילד. השתמשתי במכונת כתיבה ישנה של אחותי וכל אות תקתקה עולמות והרעישה מנוחת שכנים. לא הייתה אפשרות לתקן את הטקסט ואם שגית במילה נאלצת או למחוק עם טיפקס או להקליד הכול מחדש. אני אפילו זוכר מה כתבתי. זה היה ניסיון לכתוב תיאור של משחק כדורגל בו כמובן קבוצתי האהודה הביסה את יריבתה. דווקא יצא לי לא רע. בטח יחסית לטקסט ראשון ובטח ביחס לגילי הצעיר.

כשאני יושב היום מול דף וורד לבן ומקליד מלל וירטואלי אני נזכר באותו חייל שהייתי החוזר מאותו בסיס שכוח אל בו שירתי, מתיישב ליד חלון באוטובוס עמוס למחצה ומשרבט שירים על גבי נייר. אני אפילו זוכר את זו שכתבתי לה שהשירים שלי לא נועדו על מנת ליצור קיצור דרך לתחתונים שלה. היו לה עיניים שחורות מרהיבות כאלו שהיו מצטמצמות לכדי מבט סיני כשהיא הייתה מחייכת. כמה תמימות הייתה בי אז. העיניים שלי היו נקיות, טהורות. היה בהן משהו שעדיין לא התלכלך בטומאת המציאות. טוהר שלעולם לא ישוב.

אני לא מאלה שחיים את העבר אך גם לא מאלה שמתמקדים רק בהווה או רק בעתיד. אני משתדל ללפף קשרים וחבלים בין עבר, הווה ועתיד. העבר הוא הבסיס, השורש. הוא נקודת המוצא. לא אחת דברים שאנו עושים או קורים לנו בהווה מושפעים ממה שקרה בזמן עבר. כשאתה מודע לזה אתה יכול גם לתקן ולשנות את הטעון תיקון או להיפך פשוט ליהנות ולקצור את הפירות...