הרהורים מהקומה השלישית

מה שהתחיל כמו עוד יום שישי שגרתי הפך למעין מיני סרט דרמה בעל מוטיב טראגי שהסתיים איכשהו בהפי הנד.

בנסיעת השוב שלי מביקור ההורים המסורתי של יום שישי, בעודי ממתין להתחלפות הרמזור הבחינו עיני הנץ שלי בגורת חתולים מייללת משוטטת על הכביש ליד גלגלי רכבי. יצאתי מהרכב וניסיתי לתפוס אותה על מנת לקחת אותה מאמצע צומת מסוכן (מדובר באחד הצמתים המרכזיים בארץ) ולהעביר אותה לשולי הדרך או למקום מעט בטוח יותר, אולם הגורה נבהלה וברחה מתחת לרכבי. בדקות שלאחר מכן מצאתי עצמי משתטח על האספלט, שולח יד, ומנסה ללכוד את הגורה המבוהלת לחלוטין. לצערי, הגורה ברחה לי מבין הידיים וגילתה זריזות חתולית שפעלה נגדי. לאחר כמה ניסיונות ייאוש החלטתי לנסוע מעט קדימה, לאט ובזהירות. יש גבול לכמה שאני יכול לעכב תנועת יום שישי באמצע צומת ועוד בישראל הידועה בנהגים חסרי הסבלנות שבה. למרות שמדובר היה בפניה שמאלה העמוסה מעט פחות, כבר התחלפו להם ובאו שני רמזורים והחל להיווצר פקק תנועה. אני חייב לציין את הנהגים שמאחוריי שגילו סימני בגרות, אף אחד לא צפצף לי ולרגע הרגשתי שאני באירופה, אולם כשהתקדמתי עם הרכב הרמזור התחלף ונסעתי משם בעודי זורק מבטים מחפשים במראה על מנת ללכוד את החתולה לפחות במבט. הגורה הקטנה נעלמה.

מדובר בנסיעה של כמה ק"מ ספורים משם ועד לביתי ואני נשבע שאת קולות היללה שהדהדו בראשי כל אותה דרך קצרה-ארוכה ייחסתי למוחי הלום הטראומה. סוף-סוף אני חובב חתולים אמיתי ואני מחזיק אחד כזה קרוב-קרוב אליי...
רק כשחניתי את רכבי וקולות היללה לא פסקו הבנתי שגורת החתולים הזעירה זינקה מהכביש אל מרכב הרכב שלי. מייד השתטחתי ארצה וניסיתי למצוא ולחלץ אותה. קולות היללה שלה הפכו חלשים יותר ויותר ועד מהרה פסקו. לא הצלחתי אפילו לראות אותה. עלה בדעתי שאולי היא מבוהלת וממתינה שאלך לכן עמדתי בצד, מעט רחוק משם, בתקווה שהגורה תרד בכוחות עצמה. לאחר שגם זה לא קרה הייתי משוכנע שהגורה מתה בתוך מרכב הרכב שלי, כנראה מחום הרכב. מכיוון שהרכב עצמו מאוד נמוך לא יכולתי לראות דבר וידעתי שלא תהיה לי ברירה אלא לנסוע למוסך ביום ראשון ולחלץ משם את הגווייה הזעירה.

כמה שעות מאוחר יותר, בשעות הערב המוקדמות, הקצתי משנת היופי שלי לקול יללות הגורה ולקולם של שני ילדים שהתכופפו תחת לרכב שלי מנסים לאתר את מקור היללות. אחד הילדים אף ראה אותה. לא חשבתי הרבה וירדתי למטה אבל לא הצלחתי לראות אותה רק לשמוע שהיא עדיין בחיים, השדה הקטנה הזאת.

הוצאתי את הג'ק מתא המטען (הג'ק היה חלוד נורא ולקח לי זמן עד שהצלחתי בכלל לשחרר אותו על מנת שיסתובב כראוי), הגבהתי את הרכב, וכמו המכונאי המיומן שאף פעם לא הייתי השתטחתי תחת לרכב. הפעם כבר הצלחתי לראות אותה בין ברזלי הרכב מבוהלת נורא, מייללת בלי שום כוונה להתמסר לידיי המושטות ולקולות השכנוע שלי. איכשהו לאחר משחקי חתול ועכבר של דקות ספורות הצלחתי לחלץ אותה מבין ברזלי הרכב כשאני משתדל לגונן על ראשה הזעיר.

בתחילה, הורדתי אותה מהכביש והנחתי אותה בחצר. חשבתי לתת לה מעט חלב ומשם לשלח אותה לנפשה. במוחי קיננה המחשבה שהסיכוי שלה לשרוד קלוש מאוד אבל להכניס אותה אליי היה יותר מדי בשבילי. יש לי כבר חתול אחד וגם הוא לפעמים יותר מדי עבורי. בניסיון אחרון התקשרתי לאחת מחברותיי הטובות ביותר שהצילה לא מעט חיות רחוב אבודות בליבה הרחב. כמובן שהיא לא רצתה לשמוע שהגורה הנ"ל תישאר ברחוב וביקשה ממני ללכוד אותה ולהביא אותה אליה, למקום מבטחים.

מה שהיה נראה לי כמשימה פשוטה התברר עד מהרה כמתיש עד כמעט בלתי אפשרי. הגורה נמלטה בין שיחים סבוכים מחד לגדר צפופה מאידך, מסרבת בתוקף להתמסר לידיי המושטות. אני, שכבר ידעתי שמדובר בגורה עקשנית ומבוהלת אבל בעלת יצר הישרדות מפתיע וכפול מגודלה הפיסי פי כמה וכמה, סיננתי כמה קללות לעצמי בין היתר על כך שמדובר בגורת חתולים ולא באיזה כלבלב תמים שכבר מזמן היה רץ אליי, וכן על שני הילדים שידעו רק לעזור לי בלמצוא אותה אבל אף אחד מהם לא העז להרים גורה קטנה בידיו מחשש שריטה. נזכרתי בילד שהייתי בגילם וחשבתי שאין מצב שאני הייתי חושש מגורה בגודל כזה. ממה עשויים הילדים של היום? ממרגרינה? אבל זה כבר סיפור אחר...

מקץ זמן מה של ניסיונות נואשים ומרדפים בין חצרות הבתים הופיעה חברתי האלטרואיסטית לעזרתי והגורה נלכדה תוך דקה או שתיים. זהו. עכשיו היא בידיים טובות ומיומנות. אני אעקוב אחריה בזמן הקרוב וגם בעתיד היותר רחוק כי גורלה הפך גם לענייני. מה שהתחיל כטרגדיה הסתיים לו בהפי אנד.