כוס קפה מהביל, חפיסת נובלס ירוקה, צרור מחשבות, ואף לא מילה אחת. בשקט, בדממה, אני זז, מתפשט לצדדים, מתרחב לפנים, ומתכנס. אנחנו שם במרדף המטורף, מחפשים אותנו, מחפשים מקום, מבקשים פינה אחת קטנה של הזדהות, של רוגע פנימי, רק כדי שנרוץ, מייד לכשנמצא, לתור אחר פינה אחרת, נוספת.
אנחנו כאן, בשקט, בדממה, זזים ומתפשטים, אוהבים בחושך מה שלמדנו באור, ומתכנסים. בתוך מיטה גדולה תרחשי את כל הסודות והפחדים, את כל מה שרצית בי, שחלמת ולא העזת...
אני כאן בשבילך לרגע, רק כדי להיעלם ברגע שלאחריו, מקול געגועייך אמלט, אסתיר פניי, אתכחש. רגע לפני שתאמרי נואש, אשוב, אסדיר נשימה באפך, פעימה בליבך, אבטיח לקיים, להיוותר, לאהוב את הפינה שלנו.
עבורך אני הים. אני הגל. אני הסהר. אני הכוכב. אני החלום שחלמת בלילה. אני אגל הזיעה המתגלגל על פנייך אומרות העונג. אני החיוך. אני הצער. אני האיש לו ייחלת. אני ביום. אני בלילה. אני שעת הדמדומים. אליי תערגי. עבורי תיהרגי. כולך כיסופים, מלבוש תעתועים. אני הצל. אני האור. אני הדם הזורם. אני הפריחה והלבלוב. אני השקיעה שבאופק. אני שם, בשקט, בדממה, זז ומתפשט, בגללך.
לפני 15 שנים. 16 בדצמבר 2008 בשעה 15:14
