הרהורים מהקומה השלישית

מביט בעיניים צלולות בשיני הזמן הנוגס, הלועס אט-אט ימים ושנים, לוחות שנה ויומנים.
מביט בסימני הזמן המכלה, המתעד קיומו דרך אספקלריה המשקפת קרחת מתפשטת החולשת כרס המאיימת לפרוץ אל מול קמטים הסוללים דרכם בין תווי פניי- ומסרב להיבהל.
מחבק כל גיל, עוטף כל שנה, רוקד עם כל יום. גלגלי הזמן משקשקים עצמם על מסילת חיינו, צופרים בדרכם אבנים וחולות.
המבוגרים של המחר נראים רחוקים יותר בין נגיסת שעון אחת לרעותה, וטרדות העולם שאך "אתמול" גרמו ליצריי ללהוט ולגלוש, עושות היום רושם של הר געש כבוי, בקול דממה דקה עולם כמנהגו נוהג ואין חדש כבר אמר החכם.
פולש באצבעותיי צנעת גופה, בין ירכיה המזמינות המשמשות רחבת מקדשה, הממיסות מחוגים ושעונים. כשני ילדים ששכחו את הזמן בגן המשחקים שיחקנו כהן ובתולה, הקרבנו קורבנות זימה על בימת המין.