מי שמכיר אותי יודע שאם יש משהו שמפחיד אותי - זה שינויים. מכל סוג שהוא, לטוב ולרע.
ועכשיו, כשהכל משתנה בבת אחת - אני מנסה לגנוב נשימה פה ושם, כדי לעכל וכדי להתמודד.
למזלי, מדי פעם אדוני ואני נפגשים... וכמה הצלפות או צביטות אחר כך - אני במקום אחר, טוב יותר.
באיזשהו מקום סירבתי להאמין שהיא תתגרש ממני, למרות שאמרה שכך תעשה אם ייוודע לה שאני שוכבת איתו.
החיים שלי היו כל כך בנויים, כל כך מסודרים... בית (בשכירות, כמובן) שתי בנות מהממות, משפחה (בעיקר מהצד שלה) תומכת, רשת חברתית מגוונת (חברים "משותפים", חברים שלי מהקשתות החברתיות השונות, כולל הקהילה המוטרפת והמטריפה הזו)
ידעתי שבסופו של דבר אני אגלה לה, לא ידעתי איך. שיקרתי לעצמי שאולי היא תחליט שפוליאמוריה זה כן הקטע שלה, ובאמת שלא היה לי אכפת שתזדיין עם אנשים אחרים (כל עוד היא עוזבת אותי במנוחה, ולא מנסה לשכב איתי - הרי שנגעלתי ממנה חודשים לפני שהכרתי את אדוני, אם לא שנים).
אז עכשיו.. כמעט חודש אחרי שהדברים התגלו, אני מחפשת דירה, מחפשת לבנות את החיים שלי מחדש, ורוצה, באמת, למצוא את המקום שלי בזוגיות בדסמית עתידית. אני כן רוצה להינות מכל העולמות, גם זוגיות מטפחת ומכילה וגם שיקרעו לי את הצורה ויאתגרו אותי. לא יותר מדי מוגזם לבקש.
יחד עם זאת, אני אוהבת את אדוני, כמו שרק נשלטת מסורה וכנועה יכולה לאהוב..אבל זוג, אנחנו לא יכולים להיות. אולי אם הנסיבות שלו היו שונות. וגם זה - הוא מזהיר אותי כל פעם מחדש - לא פיקניק.
אז אני לא מחפשת זוגיות כרגע, רק מפנטזת.. ואיפה היינו בלי פנטזיות, הא?