הכל עם חיוך :)

הראש מתמלא במחשבות.  בחששות. 

למרות שהחיבור היה מיידי ומדהים! 

עדיין מפחדת מעצמי. 

אולי מבריחה כי אני אינטנסיבית מידי, 

אמיתית.  אומרת כמעט תמיד מה שחושבת. 

שולחת את מילותי לאוויר או בכתב

ואז מחכה,  מקווה ומיחלת לתשובה.

לא משחקת ולא אוהבת לשחק. 

ואולי זה הופך אותי ל"לא מעניינת"?

כי חסר המרדף... 

ההתמסרות באה לי הכי טבעי שיש

הרצון להיות משוייכת,

מסומנת,

 כואבת.  

הוא תמיד שם. 

ואני נותנת את כולי.  

מתקרבת בחשש אליך,  

יורדת למקומי, 

לרגליך,  

לרצפה. 

רק דבר אחד תמיד מפחיד אותי לומר

 אל תפגע בי בבפנים,  בנפשי הפצועה.