הכל עם חיוך :)

זה לא קל,

להיות נאמנה וגם להיות זונה

המצב קשה,

מבקשת סליחה מכל אלו שאולי נפגעו,

ממני

ומההתנהגות שלי

אני חושבת על זה כל יום, כל הזמן

זה לא מפסיק וזה לא נגמר

סליחה.

הנתק עשה לשנינו טוב בסופו של דבר

אני מרגישה את זה

נראה לי שגם אתה... 

להבין יותר טוב אחד את השניה

זה מרגיש שונה,  אבל שונה טוב. 

זה מרגיש אמיתי

מזה אני הכי מתרגשת. 

ושוב הסימנים נעלמו כלא היו. 

כשהם עלי הראש יותר שקט ורגוע

כאילו עכשיו הכל בסדר. 

וכשהם נעלמים הראש יוצא למתקפה

עוד

עוד

עוד

כאילו לא די לו

מנווט את מילותי ומעשי

ואני זורמת.  

אני גם אוהבת... 

מפחדת ומעיזה

בתוכי מתכנסת

וקופצת בהפתעה

מכוערת יפה

נותנת ללב לשלוט ברגשותי

מסתירה המון עצבות תחת מעטה של שמחה

אני כן

אני לא

רוצה ובורחת

סגורה ומתקרבת 

מוזרה מצחיקה

חידה

הלחץ עולה. 

אני טובה במה שאני עושה. 

אני אוהבת את העבודה שלי..  

אני דבורה פועלת בכוורת

אני רואה הכל עושה הכל יכולה הכל 

תמיד מחייכת מקבלת הכל. 

מכילה את כולם.  סופגת עוד ועוד בשביל העבודה...

לויאלית. 

אבל מנהלת? 

אני? 

סאבית בנשמה,  לא יכולה לכעוס על אנשים.

רק רוצה לרצות. 

אומנם השכר קצת יותר טוב. 

אבל המחויבות. 

תפעול האנשים. 

להיות בעמדה בחירה. 

אני? 

קשה לי... 

קידום בעל כורחי

לא ביקשתי את זה. 

זה נפל עלי... 

לחזור אחורה זו לא אופציה

כל מה שאפשר לעשות 

זה לנער את האבק

להרים את הראש

להתקדם בזהירות קדימה

ולקוות שיהיה טוב

רוצה להיות הכל

 לקבל כל מה שתיתן לי לעשות

מה שתבחר בשבילי

אתה תחליט כמה רחוק אגיע

כמה אדום, סגול, כחול  יהיה גופי

כמה עצובה או שמחה תהיה נשמתי

איפה אהיה ובאיזו צורה 

נותנת לך את המושכות 

הרסן בפי

מוכנה לדהירה.

שדייה הקשורים נראים כמו שני בלונים גדולים ואדומים 

לפלאג שבישבנה היה מחובר בלון שריחף לו בעדינות

יושבת על בירכיה ויידיה סגורות מאחורי גבה בחוט כחול חגיגי מסולסל

הגוף כבר עוד שניה וקורס והיא מתנשפת בכבדות

הוא כרך סביב מותניה עוד כמה בלונים

האודם האדום מרוח על שפתייה כמו ליצן בסוף יום עבודה

הוא מתקרב לאוזנה ולוחש לה יום הולדת שמח כלבה

רואה טלויזיה

משלבת זרועות

נוגעת בטעות בפטמה

היא עדיין רגישה וסגולה

כל הגוף נרתע לשניה

ואז ממשיכה לגעת

שיכאב עוד קצת

הראש מתמלא במחשבות.  בחששות. 

למרות שהחיבור היה מיידי ומדהים! 

עדיין מפחדת מעצמי. 

אולי מבריחה כי אני אינטנסיבית מידי, 

אמיתית.  אומרת כמעט תמיד מה שחושבת. 

שולחת את מילותי לאוויר או בכתב

ואז מחכה,  מקווה ומיחלת לתשובה.

לא משחקת ולא אוהבת לשחק. 

ואולי זה הופך אותי ל"לא מעניינת"?

כי חסר המרדף... 

ההתמסרות באה לי הכי טבעי שיש

הרצון להיות משוייכת,

מסומנת,

 כואבת.  

הוא תמיד שם. 

ואני נותנת את כולי.  

מתקרבת בחשש אליך,  

יורדת למקומי, 

לרגליך,  

לרצפה. 

רק דבר אחד תמיד מפחיד אותי לומר

 אל תפגע בי בבפנים,  בנפשי הפצועה. 

כמו חוקרת מערות לא מנוסה. 

נכנסת עמוק אל תוך האפלה

אל החושך שעוטף ומחבק

המולת עטלפים חגה סביבי

כמו מתוך סרט אימה

ואני לא נרתעת

אני מרגישה אותך 

ממשיכה עוד פנימה

קצת חוששת קצת נרגשת

מצפה לראות בסופה את דמותך

שתוביל את דרכי אל האור,  חזרה