הרבה ומהכול

כפי ששמתם לב (עלק), אני לא כותב פה הרבה, חרף הבטחותי. הבטחתי לספר לכולכם איזה עלוב אני, אבל לאחרונה אני מתכתב לא מעט עם מישהי שנתקלתי בה פה ואני מתחיל לחשוב על מה היא תקרא ומה היא תחשוב ומזה לא יכול לצמוח שום דבר טוב.

על מנת לשבור את הדפוס הזה, אני אנצל את הבמה הזאת כדי לפרט את הפנטזיה שעברה לי בראש לגביה, קצת אחרי שהתחלנו להתכתב. הקוראים חדי העין יוכלו לנסות לבנות מתוך הפנטזיה עצמה איזושהי תמנת מצב של העליבות שלי, מכיוון שאפילו בפנטזיות שלי אני לא חותך פינות באשר לאפשרות של דברים לקרות.

תהנו.
------------------------------------

"קחי יום חופש. תגיעי לכתובת הזאת בעזרת רכבת. לבשי שמלה, בלי תחתונים או חזיה. קחי איתך בתיק קונדומים, KY, אביזר כלשהו לכיסוי עיניים, מגבונים, ספר, סנדוויץ' ובקבוק מים. כשתגיעי לכתובת תתקשרי".

היא מתקשרת ואני מנחה אותה לקחת את המעלית של בניין המשרדים עד לקומה האחרונה, ואז להיכנס לחדר המדרגות ולעלות לגג. לחכות לי שם. אני מחכה כמה דקות ואז מתקשר אליה. "שימי את כיסוי העיניים עליך וחכי ליד הדלת".

אני פותח את הדלת לגג. היא עומדת מולי, מכוסת עיניים, בשמלה קצרה. אני לא אומר מילה, רק נועל את הדלת מאחורי. אני פותח את דלת ההזזה המובילה למרפסת החיצונית. אני אוחז אותה בשערותיה וגורר אותה אל המרפסת, ואחר כך סוגר אחרינו את הדלת. אנחנו בחוץ. מי שעיניו לא מכוסות יכול להתבונן ולראות מולו את הים ועוד אי אילו בנייני משרדים נמוכים יותר. בכיוון השני יש כביש ראשי ועמוס. מאחורינו החלל הפנימי של הגג ובו חדרי השירות של המעלית. סביבה רועשת שאי אפשר לשמוע בה רעשים ספציפיים. אני מורה לה להרים ידיים. כשהיא מצייתת, אני אוחז בשולי השמלה ומושך אותה למעלה, מעבר לראש. עכשיו היא עירומה מלבד סנדלים וכיסוי עיניים, ואני עוצר להביט בה.

היא חמודה, טיפה מלאה. אני מלטף לה את הלחי. היא שלי לעכשיו. שלי. ואני הולך לנצל אותה עד תום.

אני לוקח את השמלה שלה ומכין ממנה מעין מחצלת, כדי שתוכל לשבת על החצץ במרפסת. במילים מועטות אני מושיב אותה על שמלתה המקופלת. אני נעמד מעליה ומפשיל את הג'ינס. הזין שלי, שכבר כמה דקות כואב מרוב נסיונות לפרוץ החוצה, נושם לרווחה. עכשיו הזין עובד מהסביבה הלחוצה של המכנסיים אל מקום נעים ומנחם - הלוע של שפחתי המושפלת, שיושבת עירומה על שמלתה, שמונחת על חצץ מלוכלכך, פותחת פה שממתין לזין של גבר אותו לא ראתה מעודה. אני מכוון את הזין אל הפה שלה ומתחיל לדחוק אותו בעדינות. בהתחלה היא מנסה להחזיק אותו אך מכה מהירה על היד המושטת מבהירה את רצוני - בלי ידיים! אני מחזיק חזק בשיער שלה ודוחף את הזין שלי עמוק אל תוך הפה ומשם - לגרון. אני מגוון - קצת דחיפות איטיות וחזקות, קצת פמפומים מהירים - שלא תתרגל. תחושת חוסר הנוחות הפיזית שלה מתגברת משיעול לשיעול, וכשאני מוציא את הזין, נמתח בינו לבין פיה חוט ארוך של רוק סמיך. אני מושך אותה בשיערה למעלה, לעמידה.

אני משעין אותה על המעקה. הוא עבה ומאוד רחוק מהשפה עצמה, כך שאין פה איזה מצב מפחיד, אבל היא עם עיניים קשורות כך שהיא לא יודעת את זה. היא רק שומעת את המכוניות והמנופים. אני מקפל את גופה כך שרגליה עומדות על הרצפה וגופה מן החזה ומעלה נשען על מעקה הבטון, ואז אני שולף את החגורה מהג'ינס. אין הרבה זמן לבזבז ולכן אחרי מעט מכות עדינות אני עובר להלקאה נמרצת, כזו שבמהירות משנה את גווני העור של הישבן. אני מצליף גם כמה מכות נמוך יותר מן הישבן, על הירכיים הרכות, שיכאב באמת. שפחתי גונחת מכאבים. כשהיא צועקת חזק מדי אני ניגש אליה, צובט את אחת הפטמות ונוזף בה. אחר כך אני חוזר להצלפות.

כשהתחת שלה אדמוני מספיק אני נוטש את החגורה ומחפש את הקונדומים והKY בתיק שלה. אני נעטף ומזליף מעט KY על קצה הקונדום. אני נעמד מאחורי ומכופף את ברכי, מנסה להתאים בגובה. יש בינינו הפרש עצום בגובה ובמאסה, ומתכונן מהצד היה וודאי רואה זאת כענק הבא לעלות על נערה זעירה. אני מכוון את הזין שלי אל פי הטבעת שלה ומתחיל ללחוץ. אני בכוונה נמנע מהכנה מוקדמת כלשהו של הרקטום הזה - אכניע אותו בחדירה אחת. אני לוחץ חזק יותר, מרגיש את הזין שלי נדחק לתוך כניסה קטנה שטרם התרחבה מלא הצורך לקלוט אותו במלואו. אני אוחז במותניה ודוחף חזק ולאט. הזין שלי נדחף לתוך התחת שלה ואני שומע אותה זועקת זעקה צרודה של כאב ותענוג.

כשאני כבר בתוכה אני מזיין אותה בדחיקות ארוכות ואיטיות, ואחר כך בפימפום מהיר שסוחט ממנה קריאות בקול גבוה, מעט מעורר רחמים, של איזושהי חיה לוכחת עשב שנלכדה בלסתותיו של טורף. אני נועץ את עצמי עד הסוף בתוכה וגומר. אני יוצא ממנה ומוריד את הקונדום. אני מושיב אותה שוב על השמלה המקופלת. אני סוחט את הקונדום אל תוך פיה, שישאר לה טעם טוב מכל מה שהיא חוותה עכשיו. אני מכניס שוב את הזין שלי לפה שלה, לניקוי אחרון. אני משתמש במגבונים כדי להסיר מעצמי שאריות אחרונות.

"חכי פה חצי שעה. יש לך אוכל, מים ומשהו לקרוא. אני אתקשר לפני הפעם הבאה. תורידי את הכיסוי אחרי שהדלת נסגרת". אני יוצא ונכנס למעליות. עוצר בקומה שלי. חוזר למשרד שלי. מטפל בענייני, אבל שם עין על השעון. כשחצי שעה חולפת אני מתקשר אליה שוב. "שימי שוב את כיסוי העיניים וחכי לי ליד הדלת". וכך שוב ושוב, עד שלאחר כמה פעמים נגמר לו יום העבודה. אני נושק לה, מורה לה לחכות עם כיסוי העיניים עד שהדלת תיסגר, והולך הביתה.