כי צריך איכשהו למלא אותו.
אני יושב מול המחשב והאצבעות מובילות אותי לכל המקומות שלא כדאי לגלוש אליהם דרך העבודה. והכלוב הוא כנראה הפחות גרוע שבהם.
לפעמים, כשמשעמם לי, אני נכנס ומבצע עדכון תקופתי בכל מיני דפי פרופיל ותמונות ובלוגים ועדכונים של כלמיני מאהבות מן העבר. בודק. רואה מי בדיוק נפרדה מחבר והעלתה תמונה עליה אפשר להגיב במחמאה. מי כותבת בבלוג היענו סודי שלה על חרמנות שאינה יודעת פורקן. לפעמים אני סתם מתפלש ברכילות.
בגלל שאני נשוי, זה מרגיש לי קצת דוחה להתחיל עם מישהי באגרסיביות. להפוך לעוד אחד מעדר המתוסכלים שמחפשים, כמו עדת זבובים. אפילו כשאני מקבל דרך הבלוג מיילים פרטיים עם איזה בדל מחמאה אני מגיב בקורקטיות ולא מתנפל. מחכה שהבעת העניין תבוא ממול לפני שאני עושה חצי צעד.
אני כמו נמר זקן שסוחב פציעה ישנה. כישרון הציד היחיד שאני מתיר לעצמי הוא סבלנות.
לפני 15 שנים. 12 במאי 2009 בשעה 15:13
