תשעה חודשים. כמו הריון. אם יש גלגול נשמות, זה הזמן שבו הנשמה שלך נולדת במישהו אחר. לאט ובזהירות אני פותחת את החבילה הזו שנקראת החיים שלי, ואתה חבוי בכל קפל וקמט. כל תו ותג של הזיכרונות שלי צבוע בך, וכה ססגוניים ועליזים היו צבעיך. למרות שלא היית איש של חגים, בחג הזה אני צפה בבריכת געגועים. נדמה שהם סוגרים עלי יותר ככל שהזמן חולף. בתוך השגרה הלוחצת, הסיזיפית, והשנים שחלפו, לא הרגשתי איך נשרגת בי כאיבר נוסף, שכעת, חסרונו מעיד על קיומו. לאט אני לומדת לעקוף את המום הנסתר שהושלך בי. לאגף אותו, להצמיח רקמות חדשות, לחזק בי עוצמות שנחלשו למען שלך, להחליש אחרות שהתחזקו על חשבון חוסריך. אומץ. בעיקר אומץ חסר לי. האומץ שגרם לי פעם אחת לבחור בך, ולהיבחר, ואחר כך, ללכת אחריך בכל הדרכים הלא זרועות.
בליל הסדר האחרון עוד היינו יחד. לקראת זה שבא, הילדים נפוצו לענייניהם, ואני, כרגיל, הפרחתי את הגינה כי אביב, ואפילו התפניתי לפנות את הארונות.. לא הצלחתי לזרוק את הבגדים שלך. אפילו לא אלו ששכבו על המדפים כבר שנים רבות, ולא העזתי לזרוק כי אולי פעם עוד תשתמש... השתמשתי בהם כדי למלא את הפופים והכריות שהקטנה הביאה מהודו. יש בזה תחושה מנחמת. המשכית. אינני מסוגלת לשאת עוד נתק חד ..
אני לומדת להתמודד עם בעיות תחזוקה. כל מיני תקלות קטנות שעד לא מזמן היו הממלכה שלך. אני לומדת על הפעלתם של כל מיני מכשירים חשמליים. כמו הצנרת של מכונת הכביסה והמדיח. מרתק
********************************
אחד עשר חודשים, ואני בתנועה מתמדת. הימים שלי נראים כמו הפרעת קשב ענקית. אני לא בשום מקום שאני נמצאת בו. עייפתי. אני חושבת שאני צריכה לחזק את הבסיס. לחזור הביתה. להתחבר לעצמי. כדי שאצליח להמריא אני צריכה קודם לנחות. לנשום עד עשר.
התובנה שלא מדובר במצב זמני שוקעת לאט. כמו פתיתי שלג שנארגים למרבד לבן ואינסופי .הצעדים שלי מהוססים, כמו מבקשים שלא להשאיר עקבות. לרחף. הצעדים שלי כבדים כמו בתחילתו של מסע ללא מצפן.
והרוח, הרוח היא בכל מקום.
