לפני 9 שנים. 2 באוקטובר 2014 בשעה 18:47
רסיסים בכל מקום. אני משתדלת להחזיר אותם למקומם; לתחזק את הדבק הקלוש שמשמר את זיכרון התבנית המקורית, אבל הם להכעיס, מתגלגלים אל מתחת לרהיטים, ונחבאים בין הסדקים שבריצוף, מטפסים על הקירות, ונלכדים בין קורי העכביש שבפינות הגבוהות. ימים שלמים אני רודפת אחריהם בחדרים ובמורד הפרוזדורים, וכוחותיי תשו. כך בפירוש. תשו ונטשו. לא חוסר השלמות מטריד אותי. רק הפחד. החרדה שמנקרת ומחוררת את המרקם השקוף שהאלסטיות שלו תלויה על בלימה, גם כך. יום אחד אקח מטאטא לידיים אני אומרת לעצמי. אטאטא הכל בזהירות רבה, ואברור את החלקיקים שאבדו מתוך האבק. יום אחד אני אהיה חייבת למצוא אותי. אני מקווה שלא אמצא שנעלמתי.
