השעון מורה שהכסא עליו אני אמור לשבת עכשיו נמצא במשרדי בעבודה. ואני לאיטי מצית עוד סיגריה בחדר היפני בבית, מביט על העשן הכחלחל המיתמר בחומו מעלה (למה תמיד בספרי המתח מתארים את העשן כחלחל? האפרוריות לא סקסית מספיק ככל הנראה בחיינו האפורים). מחשבות........ כמה רעש. מתוך כל השקט הזה מול ההרים שומע המון גלגלים, חלקם ממש חורקים. ממש פנימיים שלעיתים אני מדמה את המזלף הארוך בעל הפיה הצרה מתאמץ להגיע לקרביים בכדי לשמן אותם והוא נותר חסר סיכוי. מדמיין את הטלפון של לילו, שואלת "מה קורה? מה לא בסדר?" ואני בשלי, הכל בסדר, קייטי תעזור כדי שיהיה בסדר, כמו לכולנו נמשיך מהמשרד הבייתה וחזרה ושוב ברוטינה אין סופית. מדי פעם נציץ בחלון, אולי נוציא יד לחוש את הטל את הלחות והצינה של הבוקר, נתרגש מולה ונראה אותה נעלמת.
מה אני עושה פה? איך הגעתי? כמה זה רחוק בכלל?
אני יודע שאני כבר נמצא, ממש מתחת לאפי במרחק נגיעה. משווע לאחוז בה איתי בתוך הבועה שלי, 2.5 מטר קוטר. הגדלתי אותה אתמול בלילה ומנסה לשמר אותה כך שתוכל להכיל עוד.
השעון ממשיך לתקתק, השיגרה רודפת, הודפת אותי לעתיד. כל-כך רציתי כבר להיות בשיגרה. אחרי כל הזעזועים הקשים, מיציתי אותם, שיגרה זה רע? אני בטוח שיש פה לא מעט שחיפוש בקצה בשוליים, הליכה על הסף שואבת אותם מהשיגרה היום יומית. גם זה הופך לשיגרה.
חושב על הסשן הבא ללילו, לא יהיה שיגרתי. מדמיין איך אני מגביר את הויבראציות אליהן כבר הגענו בהן כבר נגענו. רוצה להיות שם.
אבל לפני כן אלך לשבת בכיסא של השיגרה לעוד יום אפור
ברמה
לפני 17 שנים. 6 באוגוסט 2007 בשעה 4:45
