ברמה ואני חולקים בלוג משותף.
זה היה בעצם רעיון של ברמה שהחליט להפתיע אותי אי אז ופתח עבורנו את הבלוג הזה.
ובאותם ימים רחוקים כתבנו זה לזו ואליכם, מערטלים את נפשנו הזכה והרכרוכית,
מתענגים על החשיפה.
והיה בכתיבה הזו משהו מאוד מאוחד שלנו- מולכם (שלושת קוראינו הנאמנים
ובפשפשי בנוסטלגיה הרחוקה ההיא (יובל ימים עבר מרשימותינו הראשונות לכם, בימי הקיץ המהבילים של אז), אני מוצאת כמה פוסטים משעשעים, מתגרים ונוטפי עסיס שנדחקו אחורה בין שברי ההגיגים שפרסמנו מאז.
והנה ימי החום הדביקים חלפו להם והפוסטים הלחים ההם התעופפו ברוח ועננים באו.
לא תמיד אני יודעת איך מתמודדים עם עננים.
לא פשוט לחלוק בלוג משותף.
שני בני אדם שונים,
מחשבות שונות,
אהבה אחת שמאחדת.
ובינתיים התקבענו כך-
ככל שברמה, זכה להיות איש התקשורת בינינו.
משוחח, משתף, מגיב, מחמיא, אומר תמיד את הדבר הנכון במקום הנכון.
נהייתי אני-
שותקת.
ואני, שמרוב סינונים על מה מותר לומר וממה רצוי להמנע,
אבדתי את החיבור
פשוט שותקת.
ואם בהתחלה הייתי חולקת
מצאתי את עצמי מפנה את המקום.
מתפנה לעצמי,
מתפנה לציורים,
לצבע,
למכחול,
למחשבות,
למוזיקה.
שותקת.
לפני 17 שנים. 17 בספטמבר 2007 בשעה 7:39
