גם וגם

כיבה את שארית בדל הסיגריה שהחלה לצרוב את אצבעותיו החרוכות.
האפר נשר על ביטנו, כך אהב לעשן, להרגיש את הבערה מבפנים ומבחוץ.
כעבור זמן מה עצר את מוניתו ליד פנס הרחוב המהבהב.
קבע זה מכבר שזו חנייתו ואף שכן לא העז לערער על החלטה זו.
שניהם ירדו מהרכב ועשו פעמיהם אל עבר הכניסה מפלסים דרכם בין השיחים הפרועים לצידי השביל.
מעולם הוא לא הלך לצפות בה בפרמיירה, טען שזה מביא מזל רע.
מאז המקרה ההוא, עליו לא מדברים, הוא לא הלך לראות אותה מציגה כלל.
כבר שלוש שנים יושב מאחורי ההגה ומפעיל מונה. נוהג בפנים אטומות את דרכו ודרכם של המזדמנים לאן שיתבקש.
מדי לילה מקשיב לסיפוריהם של זרים המגיעים לעיר. מתעלמים מקיומו. הוא לא בחר את זה, המציאות הקיומית שלו חזקה מהכל.
עכשיו הוא רואה אותה דרך עינהם של חובבי הצגות מן הסוג הזה, "תאטרון ורוד", מכנים זאת בעיר.
צעירים חסרי מנוח, נשות העולם, עשירות וקשישים סדוקי שפתיים מחמיאים לה מהמושב האחורי של מוניתו.
זמזום הנייד מקצין המבחן בוחן את נוכחותו, לפרקים מוודא את מצב רוחו הקודר, נחרד כאשר הוא מחייך.
מאז המקרה ההוא סיגל לעצמו דרך חיים של הקשבה, ללא תגובה, ללא מילים.
היא יוצאת רטובה ומבושמת מהמקלחת ונכנסת למיטה, את דרכה הוא מלווה במבטים חפוזים.
כמה שהיא יפה, בדיוק כמו אז שאיבד את השליטה.
עצומת עיניים מתכרבלת אליו כמו חתולה חובקת בזרועה את חזהו השעיר, רגלה בין רגליו והוא ללא ניע מרפרף בעיניו ומבליח חיוך.
חושק בה וחושש לגעת. הוא בסך הכל שחקן שלישי במחזה, ניצב.
מזל שהשחקן החדש לא יודע, באמת מזל.