מרי הייתה בת שש כאשר דודה, אחיה של רוז, שמר עליה ועל אחותה בפעם הראשונה. מאז, לילות חמישי רבים הופקד בידיו להיות הבייבי סיטר של התאומות. את תפקידו הקפיד לבצע נאמנה.
לעומת אחותה, שאת שטף דיבורה איש לא יכל היה לעצור, מרי הייתה חייכנית ושתקנית. שתיקותיה העמיקו וחיוכה דעך ככל שהתבגרה. בשעות לילה מאוחרות עוד נשמעות יבבות חנוקות מחדרה, זכר ליללות תנים מן העבר.
זו הייתה רוז שפיתתה את סיי. זו הייתה הפעם השניה שפנתה אליו בבקשה. בפעם הראשונה נידרש לספר כי הוא החליף את הדוד בשמירה על הבנות. לאור מחאותיה של מרי בעדות לא נותר לבית המשפט אלא לנקות את הדוד מחמת הספק.
מהלך זה היווה אליבי מצויין בשלב מאוחר יותר.
רוז ידעה על השנאה התהומית בין סיי לאחיה הברוטאלי עוד מימי ילדותם. היא ידעה שסיי יודע. יודע ושותק, נושא את עלבון אחותה של זו שכל-כך אהב. בדרכה הפתלתלה ידעה לנצל את יצרי השנאה והאהבה בליבו של סיי בכדי להרחיק את הדוד. לעולם לא יכלה לסלוח על מעשיו ועצם היותו שותף בתיאטרון הגביר את השיטנה אליו. היה לה מניע ברור והדבר האחרון שיכלה לשאת זה את ריצוי עושנו בכלא. לא מספק עבור שותף.
ערב חגיגות השנה של התיאטרון הורוד הטמינה בכיס מקטורנו הדהוי של סיי הזמנה ולחשה על אוזנו "היא שלך, אתה יודע מה צריך לעשות". סיי האיטי לא ידע בדיוק מה הוא צריך לעשות. על פי אמונותיו האמין בתפיסת החטא והעונש. את שראה בלילה בין הדוד למרי הוא לא שכח וחיכה שנים רבות שיד האלוהים תתבע ותחזיר לו כגמולו.
הוא לא ידע, עד לרגע בו היה שותף למחזה שעורר בו קבס עז. תמונות מהעבר הבעירו בו את יצר הנקם.
לא. זה לא ישוב לקרות. לא עם אהובתו.
יש סברות שונות על היעלמותו של הדוד. למעט הקהל שנאלץ להמתין שלושה שבועות לפתיחה המחודשת של התיאטרון, מעט מאד התגעגעו אליו, אם בכלל.
כל הנוכחים באולם, 37 במספר, צפו במשחק הארוטי שנערך על הבמה. השחקן הראשי, "החדש" לפת את אשתו של סיי מאחור בחיבוק מאמץ, חזק ותובעני.
בעוצמה קרע מעליה את כתפיית השמלה ובמשיכה אחת הותיר אותה ערומה ומושלכת על המזרון.
הקהל הגיב וחזר בהתרגשות דרוכה אחר כל תנועה המוצגת על הבמה. גוף אתלטי נירכן עליה מותח את זרועותיה לצדדים ומקבע אותן לווים שבפרקט.
השחקן החדש פושט את בגדיו ומגריל מספר. בקול רם של מאלף אריות הוא מכריז, 11.
רחש עולה בקהל ומתוך בליל של ידיים ורגליים חשופות, עולים על הבמה אדון מבוגר בתחתוניו ונערה בעלמה, ערומה ומבויישת. בעידודו של "החדש" מצטרפים אליו ונעמדים מעל השיפחה. השחקן מתחיל לפעול ראשון, מודד את תנועותיו.
צעירות ומבוגרים זקנות ובני טיפוחיהן, שרועים היו על כורסאות הבורדו, נאנחים ומשתוקקים לעוד, מבצעים ומחכים להוראות הבאות.
סיי מרכין את ראשו, שם פעמיו אל מחוץ לאולם לכיוון המונית מדליק סיגריה בידיים רועדות.
מציין לעצמו שיש לו עוד עבודה לגמור.
שלווה רגעית מתפשטת בגופו – מזל. מזל שלא רבה.
לפני 16 שנים. 24 בדצמבר 2007 בשעה 19:48
