גם וגם

הוא שואל אותי אם אני רוצה שישחק בי קצת.
כלבונת, הוא אומר ומחייך אלי ומייד אני מרגישה שהמלים האלו מחלחלות אלי, זורקות אותי אל המקום ההוא, האפל, המשתוקק.
כן, אני רוצה. מהנהנת בחשש, בציפייה.
מרגישה שלא הייתי במקום הזה הרבה זמן וזה גורם לי לדפיקות לב מואצות ולצמרמורת בגוף,
את הצינה בעורף ששולחת זרמים ואת הפטמות שמזדקרות, רק בעקבות משפט אחד שנאמר לי.
אני מבקשת רשות ללכת לשטוף את עצמי.
פתאום שוב צריך לבקש רשות. בבת אחת נהייתי שוב שייכת לו. נתונה לרצונו, עושת דברו.
מוותרת על החלטיות, דעתנות, רצונות. מתמסרת לרצונותיו.
אני יודעת שהוא הרויח את המקום הזה מולי. שההיענות הזו של הגוף והנפש נשענת על מה שנוצר בינינו.
שהמלים הללו יכולות להיאמר, אבל בלי קרקע מוצקה תחתן, עשויות להיות ריקות מתוכן, אבל מסוגלות גם להיות עולם ומלואו.

אני עומדת תחת הזרם החזק, מתמכרת לחום המים, עוצמת עינים, מנסה להתרוקן ממחשבות.
רק אני והמים המהבילים ששוטפים אותי. מקרצפת את עצמי, מנסה להכין את עצמי עבורו.
אני יודעת שברמה עוסק בינתיים בהכנות עבורי.
מרגישה את העור שנהייה רך ואדמדם מהמים הרותחים בשעה שאני מתעטפת במגבת הגדולה,
את ריח הסבון שעולה ממני. את השיער הארוך הנוטף מים.
מרגישה את הפטמות שמזדקרות לי, את הקור שמחוץ לאדי המקלחת.
אני נגשת אליו כך, עטופה במגבת, נוטפת מים, רך וריחני לי וקר.

ברמה מסיר ממני את המגבת, מכסה את עיני ומשכיב אותי עירומה וחשופה על מבנה כריות מוגבה שהכין על המיטה.
קונסטרוקציה מורכבת, במיוחד עבורי. תחתית הבטן שעונה על המבנה הגבוה, ישבני מוגבה כלפי מעלה, שדי מטלטלים מעברה השני של גבעת הכריות, חשופים למגעו. הוא מתחיל לשזור בי בחבל, מקבע אותי כך, ידיים ורגליים פרושות לצדדים, מעוגנות לצידי המיטה.
אני מרגישה כמו חפץ ששוזרים בתוך מקרמה מסובך ומתוכנן להפליא.
לאט ובסבלנות הוא מעביר את החבל, מושך ומותח, יד אחרי יד, רגל אחרי רגל, מקבע כל אחת למקומה.
העור שלי מצומרר, כמה למגע. העירום חשוף לקור הירושלמי ואני כ"כ רוצה שיעביר בי יד חמה, שיחפון את שדי שמצפים למגעו מצד אחד של ההר שיצר עבורי. שיעביר אצבעות בישבני, בכוס שפועם בין רגלי. אני מרגישה פגיעה, חשופה וזה גורם לי כ"כ לרצות בו.
ברמה עסוק ביצירת הקישורים שלו, מגביר בי את הציפייה.

כשאני מנסה לשחזר את ההמשך, אני נזכרת בערפול חושים בהצלפות שהאדימו את בשרי,
שפגעו בישבני החשוף והמונף לעברו על ערימת הכריות.
באצבעותיו שצבטו את פטמותי, יוצרות מהן שני חודים קשים וכואבים וסוגרות עליהן אטבים,
מתגרות בהן מפעם לפעם ומושכות באטב, עד לכדי צרחה.
נזכרת בנרות שטופטפו על ישבני וגבי, מטריפים אותי מכאב וצריבה, גורמים לי לנסות להתפתל ולהתחמק ללא יכולת, עקב איברי המקובעים, עד אובדן תחושה כמעט, עד שכבר לא ידעתי מתי עורי הבוער ספג עוד טיפת חלב.
בידיו החופנות, מלטפות, מנחמות, פולשות לתוכי, מרגיעות את הבערה שנוצרה בי, אוספות את נוזלי הניגרים.
חשה את החום והקור, ותחושה של אקסטזה, את הצורך שנוצר בי שיחבק, ירגיע וינחם, אחרת לא אעמוד בעונג ובהתרגשות ובכאב.
כריות חמות שהונחו עלי לפתע, מנחמות ומרגיעות. את הזין שלו שנדחק ונדחף אל כל חורי ואני מנסה לדחוק עצמי אליו עוד ועוד, להתמלא בו, להרגיע את הבערה.ולאחר מכן ממלא את פי ביניקה ואני רוצה ממנו עוד ועוד, גם לאחר שגמר. מתעקשת להמשיך ולאחוז בו בתוך פי, בין שפתי. והכל בערבוביה של תחושות, של עונג וכאב והתמכרות למקום הזה של אובדן ושייכות.


והיום,
אני עומדת על שולחן פיקניקים בפארק קנדה,
השמש עדיין מחממת, בקרוב כ"כ תסתתר מעבר להרים ושוב יהיה קר. אויר הרים צלול כיין וריח אורנים.
במרחק משפחות עם ילדים בבילוי של שבת, ואני מתחננת לפניו בקול מתפנק, תזיין אותי.
שולפת שד ומניחה בפיו, למציצה ארוכה.
אני כ"כ רוצה אותך, דוחקת עצמי אליו.
כ"כ רוצה.
רוצה לעמוד כך, על השולחן, על ארבע.
רוצה להרגיש את הרוח ואת השמש המלטפת,
רוצה להרגיש חשופה אך נסתרת.
משתוקקת לידיך,
לפיך,
ללשונך,
לגופך,
עוד ועוד.

אותך
איתך
שלך.