גם וגם

צבוע מבוהל ומאיים חצה את דרכנו, מיילל את שארית נשמתו לפני שפתח בריצה אל תוך השיחים הסבוכים. לילו אוספת שתי אבני גיר כבדות פולטת תודות על כך שהצבוע מפחד מאיתנו לא פחות מפחדיה שלה ממנו. לך תסמוך על צבוע בדרכך לסשן חורפי.
אני מיטיב את אחיזתי בצינור גומי, חמוש בכובע גרב שחור ומשקפי שמש מדור ישן.
ואנו ממשיכים את דרכנו לשדות הפתוחים.
פתוחים מדי השדות ביום קר שכזה בו אין אדם או צרצר, רק מחשבות קפואות הנקרשות לכדי נציבי קרח בתוך המוח. דוק של בהירות מצפה את העיניים אל מול הרוח שנוזפת בך על שיצאת החוצה לשדות המוריקים הללו.
סשן קפוא כמו פרוזן יוגורט, כמו פנטזיה של מלכת הקרח, שניה לפני שהפשירו לה את השרביט, שניה לפני שצבעו לה את הלבן בוהק בירוק מחיה.
בוקר בגבעות, השמש מסנוורת בכוונה משחקת איתך, נותנת לך לחשוב שאולי עוד רגע תתענג על חומה.
בדרך אני אוסף בידי שני גוואקאמולים נטושים, מלקק את שפתותי, חושב על מעיכתם בידיי החשופות לארוחת בוקר על-א-קאונטרי-סייד.
מטפסים במעלה הגבעה, לילו מקדימה אותי בצעדים ספורים, אני מאחור מהורהר, משתעשע במחשבות האם היא ממהרת לבצע את המשימה או מנסה לברוח ממני. מאיץ את צעדי סוגר עליה את הפער שנוצר. על שכמי תרמיל ובו יתדות חבלים ושתי שמיכות.
עצרי פה, אני נוהם לעברה, נותן מבטי לעולם הפרוש לפני, משתכר בריח האויר הצלול הקר שאופף אותנו.
לבד.
זו התחושה שבי, לבד. אין רואה, אין מרגיש אני ואלוהים ובידנו לילו הנחושה.
תלבשי את בגדי חווה הראויים, אנו מורים לה.
גיבורת הסיפור גיבורה, אני מחוייך.
פורש את השמיכה הדקה על שדה התלתן, או שמא זה היה חבלבל, לא ממש אכפת ברגע זה. מוליך אותה אל השמיכה ועיניה עצומות, עורה הופך חידודים חידודים רגיש למגע ידי הקרות. יקרות למגע.
משכיב אותה על שמיכת הצמר, לאט ובעדינות, הנוף מושך את עיני ונותן מבט ארוך לסובב אותנו, עולם זוהר ומרטיט אברים, פיטמותיה זקופות מוכנות להמשך.
שולף יתדות שדה מעוקלות מטמין אותן עמוק בעזרת אבנים , לופף קשרים, נזכר בנוף ילדות במחנה ובעש לילה, כפתורי שדה. במקצוענות של צופי ים כורך כל חבל ליד ולרגל ליתד פינתית.
גמר מלאכה, מסתכל מרוצה בתוצאה. כך יעשה לאשה שהמלך חפץ ביקרה.
מוזג לי כוס יין אדום צונן ומפליג במחשבותי. נזכר בטיולי האחרון ל isle of man בו נתקלתי בחתולים ללא זנב. כל חתול בעל זנב היה תייר כמוני באזור. חשבתי, כמה פעמים סיפרתי את סיפורי והמפגש הראשון שלי עם חתול ללא זנב. כמו גבר...ללא זנב. כבר כל-כך האמנתי בסיפור הזה שנראה טבעי ואמיתי. לרגע פקפקתי בקיומו. נו באמת חתול ללא זנב, נו באמת, אפס מעלות ואהובתי שכובה בשדה תלתן או חבלבל או whatever.... מכוסה. היה או לא היה. תעתועי דמיון או מציאות?
הסבתי את ראשי רק בכדי לוודא, לגלות שהצבוע ליווה אותנו בדרכנו, יושב מטרים ספורים מאיתנו, ממתין שאלך, או להוראות נוספות.
מציץ בשעוני, מגלה התקדמות מפתיעה במחוגי הזמן. אי שם, מספר פסיעות ממני מוטלת אסופת השדות, גופה הקר. מכסה אותה בשמיכה הנותרת. שמיכת צמר העשויה ריבועים ריבועים אוף וייט וחום מלנכולי, כמו פיסת שדה שטרם עיבדו, כמו קללה שאינה מצמיחה מתוך הירוק העצום הזה, כמו יבלת של הטבע. כמו אהבה מצמיתה.
שקיעת השמש מבהירה כי הזמן אזל.
צילמתי את המחזה. הנצחה.
צבוע יושב בפאתי שביל הכורכר, מצחקק.
לילו שוכבת ערומה קשורה פשוטת איברים, סימני הצלפה מעטרים את גופה, מודגשים מאד על רקע ריקודם הכסוף של גבעולי החיטה שנבטו לא מזמן.
כוס יין אדום על השביל.
אני מתיר את הקשרים. מרים אותה בזרועותי, עוטף, מכסה, מנשק את עפעפיה מלחך את דמעתה היחידה, חומל את ליבה. לוקח אותה לבית החם.
טובל אותה באמבטיה חמה. מסובנת וריחנית יוצאת.

הוראתי האחרונה לה לבדוק אם יש חתולים ללא זנבות.
לא מצפה לתשובות.

המשך
יבוא

(?)