גם וגם

אנחנו יושבים אצל התנור, מכורבלים בשמיכה במעיל ובצעיף, רועדים ובוהים בקרעי האור הבוקעים משברי גגון המרפסת,
זכר לסופת הברד שפקדה אותנו, מנמרים את הקיר.
אני מרגישה את דכאון החורף הזה ההולך ועוטף אותנו כשמיכת קרח צוננת.
"בוא" אני אומרת לברמה, "נצא החוצה", אם כבר לקפוא למה לא לעשות את זה בטבע.
תרמיל עם כמה מצרכי יסוד בסיסיים והנה אנחנו בחוץ, בשיניים נוקשות אנו מתבוננים בשמים החפים מכל עננה,
צלולים ובהירים ובשמש שקפאה בהם.
"אין דבר", אני מנסה לנחם את ברמה וגופי רועד, "עוד נתחמם מהצעידה".
אין נפש חיה בחוץ
וכי למה שתהיה.

אנחנו יוצאים מן הישוב ועוברים במטע, צבוע נחרד מפסיעותינו,
מתבונן בנו במבט נדהם ונעלם בסבך. גם הוא מן הסתם לא ציפה לאורחים. ברמה מרים בידיו צינור גומי וחותך באויר הקר.
אני אוספת שתי אבנים ומוכנה לכל צרה שלא תבוא.
לכל צרה?
מסתבר שלא כך.
בחפשנו אחר קרן חורפית ומנחמת אנחנו יוצאים מן המטע אל מרחבי השדות הנפרשים לרגלינו.
הנוף נפלא והקור עז.
צמיחתם העדינה של הגבעולים שאך זה בקעו מן האדמה, צבעם הירוק והרענן והרוח החולפת בהם גלים גלים,
מזכירים לנו את גבעותיה המוריקות של סקוטלנד.
אנחנו שואפים מלא ראותינו מהאויר הצלול ומתענגים על היופי.

מתרחקים מדרך העפר.
רק מרחבים אינסופיים של שדות מקיפים אותנו.
העולם שייך לנו.
ברמה מסיר את התיק ופורש שמיכה על העשב הלח.
"תתפשטי" הוא מורה לי.
הוא יודע שאני מצפה לסשנים כאלו, שלא תחת קורת גג. הוא יודע שלא אוכל לסרב.
שלא ארשה לעצמי לסרב.
אני יודעת שהוא בודק את מידת הנכונות שלי לשתף פעולה, גם כשהתנאים לא קלים.

אני מתחילה להסיר את שכבות הבד העוטפות אותי, שכבה אחר שכבה, ערימת בגדים שהולכת ומתגבהת ככל שאני נהיית חשופה יותר.
מרחבים אדירים ופתוחים ואני רועדת.
מרחוק אני עוד יכולה להבחין בגגותיהם האדומים של הישוב שלי.
מה אם מישהו יגיע,
אם מישהו יראה.
אני מודעת לעירום שלי, הלבנבן, הבוהק, על פני מרחבי האינסוף הירוקים.
אני כ"כ חשופה כך והרוח חודרת בי, מרעידה בי כל נים.
אני מרגישה את העור קולו מתחדד אל הקור, את הפטמות קשות וזקורות אל הרוח.
אני חשופה
והעולם כולו יכול להתבונן בי.
ברמה מכסה את עיני, מוביל אותי ומשכיב אותי על השמיכה.
מעגן יתדות ברגבי השדה ומרתק אותי אליהן.
אני פסוקה,
פשוטת איברים,
עירומה בשדה.
צלובה אל רגבי האדמה הקרים הדוקרים בגבי ורק שמיכה דקה מפרידה ביני לבינם.
אני נושמת אל קרבי את ריח האדמה.
נושמת את ריחם של הגבעולים.
מודעת לכל רחש,
לכל זמזום חולף.
מנסה להתנחם בהבל פיו החם,
בקרן שמש שמבצבצת לרגע.
הגוף צורב מהקור.
הפטמות מאיימות לקרוע עצמן מגופי
ובין ירכי חם.
הוא מעביר בי אצבעות קפואות,
בודק,
צובט,
מושך,
מצליף,
נושק
ונושך את הגוף הקפוא.
מכאיב ומנחם.
מקמרת גופי אליו, ככל יכולתי,
מתחננת למגעו.
אני מאבדת את תחושת הזמן.
אני כבר לא מרגישה את הקור
ואולי גם לא את צריבת הגוף.
שוכחת מהעירום החשוף, מתגרה, תחת כיפת השמיים.
אני מרגישה רק את הכמיהה האדירה הזו למגעו.
לחוש את ידיו עלי, בוטשות בי, אוגרות את נוזלי.
להרגיש את גופו,
את נשמתו בשלי.
את חייו השזורים בחיי.
להיות שלו,
בשבילו,
עבורו,
עבורי.


טרטור ג'יפ בדרך העפר במרחק, מבעית אותי ומשליך אותי אל המציאות. ברמה לוקח שמיכה נוספת ומכסה אותי, מסתיר.
הנשימות שלי כבדות ומהירות.
הסכנה להתפס כך מחרידה אותי אבל גם מרגשת אותי מאוד.
הג'יפ עבר ולא ניכר כי יושביו קלטו את המתרחש, בין הגבעולים הצעירים, רק כמה עשרות מטרים מהדרך.

שמש של דמדומים צובעת את המערב.
ברמה מתיר את הקשרים, אוסף אותי אליו בעדינות.
עוטף וחומל.
מלביש ומוליך בחזרה הביתה.
הראש מסוחרר מהעוצמות.
הגוף כואב אבל חופשי.
מתענג על זכרון התחושה.

רק באמבטיה החמה אני מבחינה בסימני ההצלפות המעטרים את גופי.
בצינור שצבוע אחד גרם לו לאסוף בתחילת הדרך ושטבע בי את חותמו באמצעות פסים אדומים.
ברעד השקט שנרגע ע"י המים הרותחים ששוטפים את גופי.
אני עוצמת עיניים.