יש משהו נעים בתחושת ההשלמה במקום הנמוך.
וציפיה לא מוסברת המובילה לרוגע.
הרי רע לא יכול לצמוח משם כי בפרשנות האינטואיטיבת הקיימת בנו אנו מצפים לסגת במעלה המדרגות והרע הוא הטוב, הנעים והמרטיט.
קראתי בבלוגה של אחת, דיון שהיא עושה עם עצמה, לבטים אותם היא משתפת עימנו וככל הנראה לא רק בלבטיה היא משתפת.
בקיצור, התחבטותה האם לצרף אליה ולבן זוגה אדם נוסף לשם העשרת והעצמת תחושות הגוף והנפש לצד ההשלכות העלולות להיגרם בבחירה מעין זו.
האמת? כדאי לבחון את הרצוי לפני המצוי
רצוי להפוך ולהפוך בה עד דוק, עד שמשוכנעים שבעקבות הבילוי המתוכנן לא יווצרו שריטות כואבות ולאו דווקא מהסוג החביב עלינו.
רצוי שבני הזוג יהיו אחד עבור השני לפני, בזמן ואחרי כיחידה אחת הפועלת בהרמוניה בתוך הסשן של נשלטים ושולטים כדי לטעת בטחון.
רצוי שהחיבור בין כולם יהיה גם ברמה הרוחנית-חברית.
רצוי להזדיין שוב עד שעה אחרי הסשן, לחוש את השייכות והקירבה.
רצוי לדעת לדון בהלך התחושות למפרע ולנטרל חששות של המעורבים בדבר.
עכשיו לאחר שהרצוי נבחן יש לקבוע מה המצוי, התכנים ואמות המידה שלעיתים אינם בנמצא כלל:
כימיה מחברת,
סקרנות הדדית,
קירבה שאינה קרובה מדי,
חברות והבנה,
שיח,
שאינם מיס תבל או מר עולם,
פירגון על חשבון ביקורתיות,
צלוליטיס במקום קוביות 😄
מישהם לרוץ איתם בחיוך של עונג
נושא מרתק שלעולם לא תמצאו לו תשובה אחת, אמיתה אבסולוטית העונה לכלל.
כמתחלפים, המקום הנמוך חושף יותר את הרגישות ועליכם להיות קשובים למקומו בכדי להתכנס למקום הרגוע, הבטוח שיעצים את התחושות גם אם אינכם לבד.
והעיקר, לא לפחד כלל.
לפני 16 שנים. 25 באוקטובר 2008 בשעה 18:10
