אני נהדפת ומטלטלת בתוך צבא החיילים המסתער על האוטובוס.
למדתי לבחון אסטרטגית איפה צריך לעמוד כדי לההדף פנימה. אני לא דוחפת, זה למטה מכבודי. אני פשוט עומדת שם. אני מרגישה את הבושה שמציפה אותי מהמיצג ההזוי הזה של יום ראשון בבוקר באוטובוס העולה צפונה. עשרות חיילים שנלחמים על מקומם בעוז ואשה אחת נרעדת, נמעכת ביניהם. ללא משים בוקעות מפי אנחות קלות של תדהמה והשפלה. במקום אחר, בהקשר אחר אני חושבת שהן דומות לאנחות אחרות שאני פולטת ברגעים מענגים יותר. חייל אחד שואל אם אני בסדר. לא, אני לא.
אני נפלטת מההמון הצובא על דלתותיו לתוך קרבי האוטובוס, מציגה ביד רועדת כרטיס לנהג. סיוט יום ראשון בבוקר.
הברכיים שלי רועדות, אני מיישרת את החצאית, נושמת שוב ותרה בעיני אחר מקום לישיבה.
ברמה ואני מדברים על "איש הקוביה"- הרעיון המופרך כ"כ- לתת לקוביות לשלוט בחייך. לכל סיטואציה יש בין 2 ל36 אפשרויות ע"פ הטלת הקוביות.
בד"כ אנחנו נוטים לבחור את הפתרונות שלנו ע"פ המובן מאיליו, ע"פ מה שמפחיד אותנו פחות ומרגיש לנו בטוח יותר. לפעמים אנחנו תקועים פשוט כי אנחנו לא מעיזים לעשות אחרת. קשה לנו להניע את עצמנו ולבחור באופציה אחרת גם אם היא מתדפקת בתוך הבטן וקוראת לנו לממש אותה.
אני מתחילה להפוך ברעיון הזה. האם הייתי יכולה להעביר את השליטה על חיי לקוביות? זה נשמע כ"כ מופרך. אני מנסה לחשוב על ההבדלים בין להעביר את השליטה בי וברצונותי לידי מישהו אחר, לבין לבחור מגוון אופציות שעלו בי, לו רק הייתי מעיזה לתת להטלת קוביות מקרית לסמן עבורי את הדרך. לו רק לא הייתי מניחה מגוון של מכשולים וסיבות למה להמנע עוד בטרם עשיתי את הצעד הראשון.
בחיים האמיתיים אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות.
אני פרילנסרית, אני קובעת לעצמי את המסגרות ואת החוקים. אני אוהבת לחשוב לבד ולהחליט לבד.
אני כזו!
באמת?
ואולי לא?
אולי רק נעים לי לחשוב על עצמי ככזו.
אולי בעצם הייתי מרגישה כ"כ טוב ובטוח לו מישהו היה לוקח עלי אחריות וחסות ואני לא הייתי חייבת כל הזמן להוכיח את עצמי בבחירות נכונות?" האשה הקטנה" . לו הייתי יודעת להסיר קצת אחריות מעצמי.
להיות פשוטה יותר.
פשוט להיות.
מגלגלת את הקוביות בדמיון.
מה הייתי שואלת אותן לו הייתי מעיזה להסיר את השליטה ולתת ליד הגורל לקבוע לי?
הנקודות נוקשות זו בזו.
לאן הייתי עשויה להגיע לו לא הייתי מפחדת?
לו הייתי מסוגלת לבחור עוד אופציות ולקבל את מרותן של הקוביות.
אולי צריך המון אומץ כדי לתת לקוביות להחליט בשבילי, לשלוט בי- "אלקובים"-אל הקוביה.
לאפשר גם דרכים אחרות.
צריך המון אומץ לאבד שליטה.
אני מגלגלת את הקוביות בחזרה לקופסה וסוגרת.
שמישהו יצלצל במקומי.
מרימה את היד ולוחצת על הפעמון.
האוטובוס עוצר.
תחנה ראשונה בצפון.
שבוע חדש.
לילו.
לפני 15 שנים. 1 בדצמבר 2008 בשעה 8:58
