גם וגם

תיסכול.
לפעמים אני מקבל החלטות מתוך אמפתיה שיש בהן סיכוי קטן שהמחיר האישי אותו אהיה עלי לשלם לא קטן.
לפעמים הבחירה נעשית דווקא מתוך פחד או שיתוק.
הנסיון מראה שהסיכוי הקטן לרוב מתממש והופך להיות מסיכוי קטן לסיכון גדול.
כאשר יגורתי בא לי.
מתסכל, צורב.

התסכול העיקרי הוא שהשפעת כל בחירה שכזאת הינה לטווח הארוך ונערמת על זו שקדמה לה,
כמו גל אבנים מכביד שיושב בשקע שבין הקלוויקולות לסטרנום.
כמו פקעת קוצים שמתגלגלת ברוח, במוח ודוקרת את המחשבות.

התיסכול המישני הוא שמול אותו אדם מסויים, הנסיון המצטבר הזה אינו נילמד ולכן אינו משפיע על הבחירה הבאה שלי מולו.

כמו בהסתברות בילתי תלויה, כל הגרלה חדשה, כל בחירה נוספת כאילו ועמדה בפני עצמה, ממש ראשונית מההתחלה.

מחכה ליום שארשה לעצמי להתפוצץ ולפוצץ, להקיא ולא לבלוע, לשבור את הכלים ולחרב את הכללים.
ליום בו הפחד לא ינחה אותי
שהאמפתיה לא תופנה כלפי אותו אדם
שסדרי בראשית יחולו מבראשית.
שאבחר להיכנס באמאמשלהם.

הנחמה העיקרית הקיימת הינה שלמדתי לפוגג את גל האבנים קצת יותר מהר ובאופן יותר יעיל.
הנחמה המישנית היא שהיום יהיה סקס.
כן כן - זה קורה היום. היום זה היום.
איזו הקלה.


הצהרה = לפני שאני שוב חוטף בראש: לא, זה לא קשור כלל ללילו.
נ.ב. בעצם מה אכפת לי לחטוף קצת מלילו?!