4.2008
שעות בין ערביים. אני חוזר לביתי בדרך העוברת בגן שעשועים מוכר. אנשים מטיילים בזוגות עם כלביהם, מדי פעם אדם מתנשף חולף על פני בריצה מסמן עוד וי על המטלה האישית שבחר לעצמו.
בזוית העין נקלטה במקרה תנועה לא טבעית, קרוסלה אדומה שמסתובבת במהירות מופרזת.
האטתי את צעדי והופתעתי לגלות אשה מלאה בשנות השלושים ויותר לחייה , לבושה בשחור וסרט לראשה, אוזניות צמודות לאוזניה, מסובבת במהירות עצומה את הקרוסלה ומניעה את גופה במין ריקוד נחשי, מתחברת לתחושה.
עצרתי מלכת והתיישבתי על סלע, מתבונן בה ישירות, מהופנט.
תנועותיה התמזגו עם הסחרור העצום אותו יצרה לעצמה. עוצמות בתנועה. מלכששיחררה את אחיזתה בגלגל ההגה ראיתי את החיוך המתפשט על פניה, את עיניה המפלבלות, שחרור הטונוס בידיים שהרפו מלפיתת הספסל.
מה שראיתי היה עונג. נדמה לי שזו הייתה ההתחברות הראשונה שלי כצופה פסיבי לאורגזמה נשית.
ידיה גיששו את דרכן פילסו דרך בין רגליה . מפשעתה קראה למגע מרפרף.
לכשהקרוסלה נדמה ישבה לה כך רגע קל, מתעלמת מסביבתה, פקחה את עיניה ונשענה כל כולה על הגלגל המרכזי.
שוב החל מחול השדים המרתק הזה. שוב סיבוב עוצמתי בשתי הידיים, ריקוד מושחת התמזגות.
קרוסלה חגה במהירות שיא, יכול להישבע שמרגיש את משב הרוח שהיא מחוללת. יד מחליפה יד ומגבירה את הקצב בסערה. העצים טסים לנגד עיניה וקרני האור מתערבלות מעליה והיא מרפה.
ראשה מוטה אחורה לאיטו, ברכיה רועדות ואט אט מאבדות מאחיזתן בקרקע המתנועעת תחתיה. רגליה נפשקות מזדחלות חסרות משקל קדימה, כתפיה רפויות וכפות ידיה שוב מובלות חסרות כח בין רגליה, מתהדקות. ישבנה מורם וצונח ברטט.
שתי זקנות שישבו בספסל שמנגד לחששו בניהן על המטורפת.
והיא בשלה.
נשאבתי לחוות את העונג המתפשט בכל גופה המלא, לרפיון ולחיוך כשל אדם שזה עתה קיבל את מנתו היומית לוריד.
עקצוצים החלו להתפשט בגופי רק מלראות את הקרוסלה האורגזמית הזאת טסה לפני ולדמיין.
הריטואל חזר על עצמו לפחות עשר פעמים ובכל פעם אורגזמה חדשה חזקה מקודמתה.
כל-כך רציתי להצטרף לתחושת החופש לעוף, כל-כך קינאתי בחופשיות המטורפת לעשות מה שבא לך לעיני כולם. כל-כך רציתי לגשת אליה ולדבר בשבחה על התעוזה ובעיקר לשאול אותה מה היא מרגישה, כל-כך רציתי לחייך אליה חזרה. כל-כך.
כל-כך התמזגתי עם הסלע עליו ישבתי והפכתי להיות כמותו.
4.2009
למדתי לעוף
לפרוש כנפיים ולשחרר.
השארתי את פנקס הדפים המשובצים גבוה על המדף.
לעת עתה מוותר על ההתחשבנויות הקטנות, הגדולות טרם הגיעו.
כנראה שהגודל כן נחשב ובכללו הוא יחסי.
מותר לחייך גם בסחרור קל עד בינוני ואפשר גם יותר, בקלילות.
לפני 15 שנים. 27 באפריל 2009 בשעה 4:32
