גם וגם

מלון קטן בפריז,
על שפת הסיין.
האייפל לא נשקף מהחלון,
גם הנהר לא,
כמעט, רק מעבר לרחוב.
אבל וילונות קלילים ולבנים מעניקים תחושת פרטיות מדומה, ומלבים את דמיוני.
בחלון שממול תיירת גרמניה. שקיפות הוילון בחדרנו מול שקיפות וילונה.

אתה נמצא בכנס אליו זומנת, חנוט בחליפה, עניבה ודימוי מהוגן
ואני אחרי שוטטות אין סופית ברחובות פריז.
לבד בעיר זרה
התנסות.

אני בוהה בדמות הנשקפת דרך הוילון, בכתמי הצבע בדוגמת חולצתה. יכולה להבחין בפסלון קטן של המגדל שרכשה זה עתה והיא הופכת ובוחנת אותו.
שני חדרים באותו מלון.
וילון לבן מול וילון לבן.
שקיפות החומר מול האשליה.
אני מתחילה להסיר את הבגדים,
האם היא תבחין במתרחש מאחורי הוילון הסגור?
פושטת את החולצה
ונעמדת אל מול החלון.
מסירה מגף אחר מגף ופושטת את החצאית.
אני מניחה רגל על המיטה
ומגלגלת את הגרביונים לאיטי כלפי מטה,
מתכופפת אל מול החלון לכאורה לסדר משהו, מסירה תחתונים וחושפת ישבן עגול.
הנה, השגתי את מלוא תשומת לב.
המבט שלה מורם מהופנט לעבר החלון, הפסלון נעזב ונשכח.
עכשיו היא מציצה לי בלי לדעת שהזמנתי אותה לעשות כן.

מה עובר לה בראש? לתיירת הזו שמצאה לפתע אשה זרה מתפשטת מולה, במרחק מטרים ספורים ולכאורה אינה יודעת?.

אני מעבירה את היד, בין שדי, מלטפת את עצמי כאילו בלי דעת, מזקירה פיטמה.
ומגניבה מבט אל החדר שממול.
הדמות שממול משפרת את עמדת התצפית שלה, היא מתחילה להתלטף מולי,
מן מחול עדין ומגשש של שתי נשים זרות, חלון מול חלון,
וילון מול וילון.
אני רואה את כתמי הצבע של חולצתה נושרים ממנה, מולי, לכבודי.

בחדר האוכל המהוגן של המלון, בבוקר שלמחרת, איננו מגניבות אפילו מבט.
שתי נשים זרות.