שיחות עם אלוהי הפנטזיה.
שיחות חולין אינן תמיד ממוקדות. בין האזנה לדיבור יש הרבה קטעים של הירהור. בינך ובין עצמך ובין הדוברים והמהנהנים.
לעיתים אנו ממחזרים שיחות, גם שלא בכוונה, דברים שנאמרו על-ידנו או תמלולים של אחרים.
לעיתים מבליחה אמת המטילה אור על קו חשיבה חדש, אחר ומגלגלת את השיחה למחוזות עמוקים יותר או לגוונים בוטים יותר.
- לפעמים אנחנו מפחדים מהפנטזיה החבויה בנו כשהיא מרימה ראש, מציצה בנו ואנו לא נותנים לה מקום.
אנו דואגים לחסום את התעוררותה מכל מיני סיבות: חינוך - מוסר - פחד – אי קבלה חברתית – דאגה.
אולי, רק אולי.... עמוק בפנים, עם כל הפתיחות, אתה חושש מאיך תתקבל הפנטזיה בעיני בת זוג שלך.
ואולי יש משהו ניסתר שאתה בעצמך עדיין מתקשה לקבל בך?
"לא יודע, אם זה נסתר איך אני יודע שזה קיים בי?"
- על פי תגובת הזין שלך.
אני בעיקר תוהה אם מותר להגדיר את המתרחש פחות כפנטזיה ולבחור להיות פתוח באמת למכלול אפשרויות שלצורך ההגדרה מעמידות לך.
משהו שמדליק אותך פתאום רעיונית גם אם ממש לא ציפית לו.
" אבל בשביל זה אני אצטרך להתנסות בדברים שלא ברור לי עד כמה מתאים ואני יכול די להתבאס מזה"
אני חושבת שיש לנו דברים שברור שהם מעבר לגבול ויש דברים שאין לנו מושג איפה הגבול עובר וניתן להתנסות כדי לבדוק אם הם מתאימים או לא.
וכשניגשים לחוויה שלא בטוחים בה מתוך המון הקשבה ואהבה ופתיחות זוגית, אז גם אם היא מתבררת כלא מתאימה, זה לא כזה נורא.
אני לאו דווקא חושבת שאתה מעביר מסר מטעה שאינך מודע לו.
אני חושבת שאחרים בוחרים להיכנס בחרך הדלת ולהבין ולפרש באופן שהתאים להם. לפעמים גם אם לא התכוונת באמת, זה לא אומר שאין לזה מקום. זו עוד נקודת מבט.
- יש משהו לא מובהק, מכוסה, זהיר, מן רצון שיובילו אותך לשם מבלי שתיזום ומבלי שתתנגד.
חשוב להדגיש שאתה לא חייב להתעסק עם כל דבר שמניחים במפתן ביתך. כל הלונה-פארק הזה פרוש לפניך ואתה בוחר יחד עם
בת הזוג על איזה מיתקן לעלות ומכאן לבדוק כמה הוא מרגש אותך לטובה או מבחיל אותך.
למה זה כ"כ מטריד בעיניך מתאים? תזרום לא מתאים אז תודה אבל לא תודה. פנטזיות לא חייבות להיות תפורות צעד אחר צעד. מותר להן להבנות ולהתגמש.
- בהתחלה לא ידענו למה לצפות, לא תכננו ולא באנו עם רשימת מכולת.
"ומה היה בסוף?"
- החלטנו שאנו עושים טוב, זה המוטו. לפעמים זה טוב מאד, לפעמים זה טוב פחות ולפעמים זה טוב שניסינו.
הייתה חוויה. זה בטח לא היה תפור לפי מידות הפנטזיה שלי, אבל זה היה מסעיר לדעת שהעזנו לבדוק גם את זה
- לדעתי, אין לך מה להתעמת יותר מדי עם אנשים שמגיבים בהנחתה על מה שנידמה להם שהם הבינו מקריאת הפוסט שלך.
תרגיש בנוח לבוא למקומות מתוך עצמך.
"אני מנסה, אולי פשוט אני מפספס משהו?"
- אם אתה מפספס אז אין מה להחיש ולהקדים את המאוחר. לא?
אני חושבת שבכתיבת פוסט אנשים מביאים לקהל הקוראים הנאמן חלקים מהעולם שלהם, והוא עשיר בתחושות והתרגשויות ותשוקות, ולא תמיד אפשר לקלוט בקריאה את כל הניואנסים הדקיקים להם התכוונו. הקוראים יוצאים עם חווית הקריאה הפרטית שלהם, הסובייקטיבית ומובילים אותה אל המקום שמחבר אותם.
- כנראה שזה די נדיר למצוא את הקורא האופטימלי שמתחבר אחד לאחד עם כל הרגשות והתחושות. זה אחד הדברים שיוצרים חיבור
בין בני אדם.
האמפטיה להיות בנעליים של הזולת מבלי להביא את עולמך האישי לתוך הסיפור של המספר.
"טוב. נעזוב את זה בצד. אני צריך לחשוב על זה."
ותודה עמוקה ליולי שתרמו לשאלות, למחשבות ולחידודים.
לפני 15 שנים. 2 ביוני 2009 בשעה 13:45
