גם וגם

ערב מוצאי שבת
מבחינתי היא מאחרת.
מדמיין אותה מתרוצצת עם תיק הצד הדהוי, חום בהיר ועמוק כמו עיניה.
גם הן מתרוצצות, מנסות לאתר בין החיילים הגבוהים בתחנה את האוטובוס הנכון שיקח אותה אלי.
פזורת דעת ופזורת שיער פוסעת בנימוס בינהם כאשר האוטובוס מתקרב. עוצר רחוק מהתחנה והיא ממריצה את הליכתה, ועם זאת משתרכת מאחור, חוששת לאבד את מקום הישיבה ובתנאי שלא תאבד את האוטובוס. הליכה עיכוסית ילדותית ומשובבת לב. סמוקת לחיים ומתנשפת קלות עולה לאוטובוס העמוס לעייפה ומנחיתה את ישבנה על גרם המדרגות המובילות לדלת היציאה האחורית. נסיעה ארוכה, והיא מאחרת מבחינתי.

אלוהים, כל כך גדול כל כך חזק, חובק עולם ומדבר בכל השפות. כמדי שנה פונה אני אליו בביתו, לספר לו על שלומי ולאחל לו הצלחה בשנה החדשה שהוא יוצר. מבקש אותו שיעש טוב. שיקשיב כמו אלוהים ולא ישמע כאדם, שישפוט לכף הזכות כמו אלוהים ולא יהיה שיפוטי כאדם, שיכיל את כל מה שהוא יצר כמו אלוהים ולא יעשה הכללות כאחד האדם. לאלוהים יש את היכולות והכוחות לתת מקום אמת לכל מה שהוא יצר כי לשם זה הוא יצר את הכל, את הרגשות המחשבות המעשים והרצונות. יש לו את היכולות ואני כאחד האדם צריך להעביר אליו גם את הרצון לתת לשכמותי את המקום.
משכנות האל רבים ומפתיעים דוקר בברקן, מלטף בנוצה ופועם בלב, מחייה ומאפשר בחירה.
הלכתי לדבר איתו בביתו עטוף ציצית כגלימת קודשה ובזיפי סנטרי עמדתי לצד אלו שעד לא מזמן ישבו, המתחזקים בגמילה, החוזרים לדרך המוסר, המקצינים.
נמהלתי והקשבתי לדרכם ולשפתם העשויה שני עולמות.

היא מחכה לנו בביתו האחר.
אלוהים הבטיח להם שיבקר גם שם. אני מאמין לו ואגיע מגולח כמנהג המקום.
חלפה שנה מאז עמדתי בתור לצד מאמינים הממלמלים בשפתם וקוראים לו לישועה.
גלימות שחורות עוטפות את גופן הבתולי הצנום ומטפחת ראש, כיסוי לראשן. חלקן חובשות סקופיה ומצאתי עצמי שאלו גורמות לי להרכין את ראשי.
שערי ברזל שחור וקר חותמים את הירידה הצרה והמוארת בנרות לאותו חדרון שהעביר בנו צמרמורת לראשונה.
לולאות הנזם בקירות ושלשלאות הברזל לא מותירות ספק למחשבות המתרוצצות במוחי.
הרהורי כפרה לדרך הייסורים המסתמנת עבור אותה בתולית משתוקקת שגזרה על עצמה פרישות לטובת אהבת האל.
עוטה גלימה בלבד ומתחתיה עור צח נטול סימנים, עדיין.
אהנהן בראשי ובמבט אוביל אותן אחרי עד לשער הברזל.

סערת התעלות, פאוזה, לוגמים בנדקטין ששורף בגרון ומעווה את פרצופן. מביטות עלי ומצחקקות בינהן. מוריסון ברקע דוהר אל הסערה וממתין לשמש, הוא ידע את הטוב ואת הרע.
שולח אותן לשירותים בהוראה שיזקירו אחת לשניה את הפטמות בצביטות ויניקות. אין לפסוח על דבר הכל נבחן ונרשם.
תחילת מסע, מרוגשות הן פונות לביצוע המשימה.
ממתין לבואן ומזמזם לעצמי Waiting For The Sun & Riders on the Storm

אדרנלין מסעיר את גופי מאותת לי על שמחת חיים, על חיים, על הגשמת הפנטזיות, על סאביות משתוקקות שזקוקות לרועה.
יש אלוהים (והוא נמצא בפרטים הקטנים).

שנה טובה חברים
B ברמה