שיחות עם אלוהי הפנטזיה.
שיחות חולין אינן תמיד ממוקדות. בין האזנה לדיבור יש הרבה קטעים של הירהור. בינך ובין עצמך ובין הדוברים והמהנהנים.
לעיתים אנו ממחזרים שיחות, גם שלא בכוונה, דברים שנאמרו על-ידנו או תמלולים של אחרים.
לעיתים מבליחה אמת המטילה אור על קו חשיבה חדש אחר ומגלגלת את השיחה למחוזות עמוקים יותר או לגוונים בוטים יותר.
- לפעמים אנחנו מפחדים מהפנטזיה החבויה בנו כשהיא מרימה ראש, מציצה בנו ואנו לא נותנים לה מקום.
אנו דואגים לחסום את התעוררותה מכל מיני סיבות: חינוך - מוסר - פחד – אי קבלה חברתית – דאגה.
אולי, רק אולי.... עמוק בפנים, עם כל הפתיחות, אתה חושש מאיך תתקבל הפנטזיה בעיניה, ואולי יש משהו ניסתר שאתה בעצמך עדיין מתקשה לקבל בך
"לא יודע, אם זה נסתר איך אני יודע שזה קיים בי?"
- על פי תגובת הזין שלך.
אני בעיקר תוהה אם מותר להגדיר את המתרחש פחות כפנטזיה ולבחור להיות פתוח באמת למכלול אפשרויות שלצורך ההגדרה מעמידות לך. משהו שמדליק אותך פתאום רעיונית גם אם ממש לא ציפית לו.
אני חושב שיש לנו דברים שברור שהם מעבר לגבול ויש דברים שאין לנו מושג איפה הגבול עובר וניתן להתנסות כדי לבדוק אם הם מתאימים או לא.
וכשניגשים לחוויה שלא בטוחים בה מתוך המון הקשבה ואהבה ופתיחות, אז גם אם היא מתבררת כלא מתאימה, זה לא כזה נורא. מתאים? תזרום. לא מתאים? אז תודה אבל לא תודה.
פנטזיות לא חייבות להיות תפורות צעד אחר צעד.
מותר להן להבנות ולהתגמש.
מותר להן לשמש תפאורה למציאות.
יש משהו לא מובהק, מכוסה, זהיר, מן רצון שיובילו אותך לשם מבלי שתיזום ומבלי שתתנגד.
חשוב להדגיש שאתה לא חייב להתעסק עם כל דבר שמניחים במפתן ביתך. כל הלונה-פארק הזה פרוש לפניך ואתה בוחר על איזה מיתקן לעלות ומכאן לבדוק כמה הוא מרגש אותך לטובה או מבחיל אותך.
המוטו בהחלטה זה לעשות טוב. לפעמים זה טוב מאד, לפעמים זה טוב פחות ולפעמים זה טוב שניסינו.
אני חושב שבכתיבת פוסט אנשים מביאים לקהל הקוראים הנאמן חלקים מהעולם שלהם, והוא עשיר בתחושות והתרגשויות ותשוקות, ולא תמיד אפשר לקלוט בקריאה את כל הניואנסים הדקיקים להם התכוונו. הקוראים יוצאים עם חווית הקריאה הפרטית שלהם, הסובייקטיבית ומובילים אותה אל המקום שמחבר אותם.
- כנראה שזה די נדיר למצוא את הקורא האופטימלי שמתחבר אחד לאחד עם כל הרגשות והתחושות. זה אחד הדברים שיוצרים חיבור בין בני אדם.
האמפטיה להיות בנעליים של הזולת מבלי להביא את עולמך האישי לתוך הסיפור של המספר.
אני חושב שאחרים בוחרים להיכנס בחרך הדלת ולהבין ולפרש באופן שהתאים להם. לפעמים גם אם לא התכוונת באמת, זה לא אומר שאין לזה מקום. זו עוד נקודת מבט.
לפני 15 שנים. 1 בנובמבר 2009 בשעה 18:59
