אני אזוקה באופן כ"כ בוטה, מגוחך ומשפיל למתקן כפיפות הבטן שלי.
מהופכת, ראשי מופנה מטה וישבני החשוף אל על.
אני רועדת מקור ואולי גם קצת מהתרגשות ומהתחושה הזו של ההשפלה שמציפה אותי.
הוא מניח לרגלי היחפות והרועדות נעלי בית. מאבדת תחושה של כיוון וזמן, מופתעת ולא מוכנה בעליל.
ציפיתי לסופ"ש רגוע וחמים של חיבוקים והנה אני כאן כשהוא מתכופף אל פני המכוסות בצעיף ולוחש לי שמישהו מחכה בחוץ.
נלחצת, אני מנסה להפעיל את גלגלי מוחי המתנזל ולהפעיל הערכת מצב.
הנה אני מונחת ככה, חשופה, פסים אדומים מעטרים את ישבני שבודאי מופנה אל דלת הכניסה (העיניים מכוסות ומאפשרות לי רק לדמיין). אני רועדת מקור, רגלי כואבות, מפושקות משני עברי המכשיר ונתונות בנעלי בית גבריות.
אני מרגישה בלתי סקסית בעליל, עלה נידף, כאובה מדי, מופתעת מדי, רועדת מדי
ובעיקר יותר מהכל לא מוכנה רגשית.
הוא יודע שבמשחקי פנטזיה בינינו סיטואציה כזו היתה מגרה אותי מאד.
אני אזוקה, חסרת אונים ופתאום מישהו זר נכנס.
ופתאום מציאות. אפשרות אמיתית למימוש.
הוא מתאר לי, לוחש לאוזני באהבה את השתלשלות האירועים העתידים לבוא. איך אתנגד בתחילה, אתכנס בסירובי לשתף פעולה. איך ילטף אותי וירגיע בשלוה. ירטיב וירחיב בזמן שהזר יחדור אלי. איך התנגדותי תתפוגג ותתחלף בחרמנות נרגשת ואני שומעת את מילותיו המרגיעות מתגלגלות אל אוזני, כמו קסם. יודעת שהוא צודק, קורא אותי כך, מתאר שלב אחר שלב.
התחושה הזו של ההתקוממות המוחלטת, של הסירוב מפנה דרכה לאנקה חלושה של הסכמה והוא קם וניגש לפתוח את הדלת.
"לא באמת!"
אני זועקת אחריו, נחרדת.
"לא באמת!"
לפני 14 שנים. 20 בדצמבר 2009 בשעה 16:09
