גם וגם

הרגיש לרגע שהוא ממחזר את עצמו, מקלף קליפות שכבר היו בעברו וצמחו שנית מוקשחות ונאחזות אף יותר.
ישב שם על ספסל מקולף בת"א ברחוב ראשי. מתעלם מכל העוברים ושבים. פגשתי אותו חמוש בכובע, כובע כזה של מדריך טיולים וסנדלים תנ"כיות.
מה לו ולסנדלים בכלל.
מאפשר לאצבעות רגליו לנשום.
סיגריה דלוקה תלויה בזוית, מציצה מבעד חרכי שפתיו. אולי מצא שהנשימה מקלה עליו בלכתו עם סנדלים.
החיוך שלו נשאר בדיוק כפי שראיתי בפעם הראשונה בכניסתו המרשימה לביתה של רויטל מבארותיים.
כבר אז אי אפשר היה להתעלם מנוכחותו .

אז הוא בא לחגוג איתה את יום הולדתו והופתע לגלות שהיא כבר חוגגת ומפזזת לצלילי מוסיקת המסיבה שערכה.
שינויים בתוכניות לעולם לא הפריעו לו לתוכניות.
השתלב.
חזרתי מהמטבח עמוס מגש משקאות וטובין, הוא חזר מבחוץ מריח מסיגריות נובלס אותן עישן במציצה תובענית, "היא מחכה לך בחוץ כבר הרבה יותר מדי זמן ידידי" חרץ בקולו המחוספס.
הוקרתי אותו על מצפונו, שלי הוא, התגאתי.

עמדתי לדקה ארוכה, בוחן את ישיבתו האופיינית בכתפיו השמוטות בשיבה שזרקה בזיפי זקנו בן ימים, חרישי תלמים מעטרים את פניו.
נראה זקן ממני בעשר שנים ולמעשה נולדנו באותו היום.
הניצוץ בעיניים שהכרתי כל כך טוב נראה דהוי , כבוי, חסר חיים, חסר חשק, חסר עזות.
נטול יוזמה.

יוזמה אמיתית - זה כל מה שביקשתי, לצד האמת. דבק באמת, כך חונכתי, כך אמר לי אבי והסביר במילותיו הפשוטות את התפיסה הדיכוטומית. את הראיה האבסולוטית, גם אם הינה סובייקטיבית, מונחת בכל תפארתה על כף המאזניים.
הברירה הקיימת בין טוב ורע, בין אמת ושקר, בין הכלל לפרט המהווה את הכלל.
ובכדי להשיג את האמת, בכדי להניע אותה לצאת לאור צריך את היוזמה מלווה באומץ.

כוס הקפה שקניתי מארומה בדרך לעבודה בידי, פושר ונס ליחו עוד בטרם נמזג. הנחתי את הקפה על הספסל והתיישבתי לאט לאט מושך את מכנסי כלפי מעלה.
יש לנו את הזיכרון ההוא מפעם.
הוא לקח לגימה מהקפה, גלגל את הנוזל על לשונו, "ג'ינג'י, זוכר?" שאל, מבלי להרים את ראשו.
איך אפשר היה לשכוח בכלל. קולו העביר בי צמרמורת קרה ויכולתי להישבע ששמעתי את רשרוש העלים מעץ הצפצפה מצטמררים אף הם. לחלוחית עיניי במבטו המעומעם, הקודר השיבו לו בחיוב.

מה שעבר ביננו אז שימר את האמונה. האמונה שהכל בכוחנו, שהכל אפשרי, כל עוד נדבק באמת הפנימית שלנו.
הקשר ביננו היה מאגי, בין רגע נוצר החיבור שמעבר למילים.
אני הייתי לו המצפון והמצפן והוא שימש לי מראה. ככה פעלנו שנים בסינתזה שהוכיחה את עצמה מעל לכל דמיון.

לפני שלוש שנים הוא נעלם, ארז את עצמו בפיאסטה הכתומה שלו ונעלם. השאיר לי פתק קטן, ממוגנט על המקרר ובו כתוב: "החלטתי להשאיר את המצפון שלך בי נקי, לא מתכוון להשתמש בו יותר". על השולחן לצד כוס הקפה הקר מצאתי גם את המצפן השוודי שלו.

כבר כמעט שלוש שנים שאני מחפש אותו.
אמרו לי שראו אותו לאחרונה מתבודד עם עירית בקרבת המקווה בתל עדשים. כשהגעתי לשם ראיתיה מרחוק יושבה במרפסת ועיניה החומות והגדולות המוכרות לי כל כך, בוהות בכוכבים כאילו מצפה שאחד מהם ינשור לחיקה.
סבתי על עקביי וחזרתי לקולחוז המוכר.
לא הייתי מסוגל להתקרב מדי, לא הייתי מסוגל להביט בעיניה אחרי שנעלמה מחיי לפני שלוש שנים.
ברור היה לי שפספסתי את המועד.
הם כבר לא היו. לא היא, לא הוא, בשום מקום.

"כבר מספר ימים אני מחכה לך פה" המשיך כמעט בלחישה, "תסתכל על עצמך, השקר לא מיטיב עם עור הפנים" חייך במרירות ולראשונה הרים את ראשו ופניו הצהובות והנפולות יצרו בי רתיעה. "מילא אני חסר המצפון אבל אתה? אני המראה שלך ואני סובל פיזית מהשקרים הללו".
"מצטער שאיחרתי", מלמלתי "אתה חייב לעשות משהו עם עצמך, אשמח לעזור."
"כן כן", הנהן לעומתי, "עזרת כבר מספיק, לו היית ממשיך באמת שלך ולא משקר לעצמך את הפעם היחידה הזאת הייתי ממשיך להראות צעיר ממך בעשר שנים".
סרתי מעימו וידו החזקה לפתה בדש חולצתי "תיסע אליה, לפחות לה אל תשקר".
צחקתי "סורי, היא הפסידה בהתערבות".
לאחר מספר צעדים עצרתי מלכת, פשפשתי בכיסי ושלפתי פתק ישן בן שלוש שנים ובו כתוב: "החלטתי להשאיר את האמת שלי בך בריאה, לא מתכוון לכאוב אותה יותר".
דחפתי את הפתק חזרה לכיס.
את המצפן הנחתי על הספסל לצידו.