גם וגם

אני ישובה באוטובוס המנומנם בשעת בוקר מוקדמת.
מותירה אותך ואת ירושלים בגבי.הדרך מתפתלת במורדות ההרים, מוארת בקרני שמש חורפיות.
במושב שלפני יושב חייל צעיר ומגלח את הכומתה שלו בהקפדה ובתשומת לב. אוסף בליל סיבים אדמדם אל הסכין הישנה.
אני חושבת על בליל הסיבים שלנו, על החיבורים והקשרים שאנחנו יוצרים.
על בליל המחשבות והפנטזיות. על מעצורים וחריקות ופחדים, על אהבה גדולה וגעגועים שמלוים את אורח חיינו על בסיס קבוע.

אני חושבת על ההצעה המגונה והמפתה כ"כ שמישהו הצניח עלינו מאי שם.
תשלום נאה עבור מפגש חד פעמי.
אני חושבת על המורכבות שבהצעה הפשוטה הזו.
לאן זה יוביל אותי, אותנו.
הכסף כאן הוא כלי, הוא לא המטרה.
הכסף הוא כלי שיוצר ממני חפץ.
העברת בעלות ממוכר לקונה.
ואני מרגישה את ההתרגשות ואת הפחד ואת המבוכה מהמעמד.

אני מתחילה מסוייגת, מהוססת, אפילו צינית מעט
"אני מודה שהפנייה הראשונית היא קצת כמו של מישהו שעושה איזושהי עבודת מחקר אנתרופולוגית, על מנת לגלות את מידת ההענות להצעה מהסוג הזה. (בכמה מאתנו טמונה זונה/ זה רק עניין של מחיר כנראה :-).
אני יכולה להבין את הפנטזיה, כפי שאני מניחה שאלו שיענו עליה עומדות על הגדה השנייה, מבחינת הרצון להרגיש זונה. מישהי שעושה פעולה מינית(?)/סשן(?) בעבור כסף. רעיון שעשוי להיות מגרה עבור מישהי שחיה חיים קונבנציונאליים" אני מהבהבת אליו הודעה אדומה.

הסקרנות האנתרופולוגית שלי מתחלפת אט אט בסקרנות המלווה בדמיון מפותח.
מה הייתי מרגישה לו הייתי שם?
עומדת חשופה ונרעדת, נבחנת.
סחורה.
מה היית אתה מרגיש?
אני מנסה להגמיש את גבולות הפנטזיה של הרוכש הפוטנציאלי. "רוצה "להמסר" ע"י B.
רוצה שהוא יהיה נוכח".
אני נאחזת בגבול המוכר, הידוע והבטוח.

רוצה שתחזה בי, בעורי המתחדד ממבוכה והתרגשות. בפיק הברכיים שלי, בהלמות לבי.
שתהיה חלק מהם. שהחוויה הזו תהיה משותפת לשנינו.
אני משתמשת הרבה במילה "חירפון" תחושת החירפון שלי מהידיעה שנמסרתי עבור תשלום לאדם זר.
תחושת חירפון שמציפה אותי, מתגרה ומגרה.

אני מרגישה את האמביוולנטיות שלך. אני מודעת לפערים הקיימים בהתחברות שלנו למימוש הפנטזיה הזו שצנחה עלינו יש מאין,
לבין הגדרות הפנטזיה של הרוכש.
אני יודעת שזה מגרה אותך ומפחיד ומכעיס ומושך.
אנחנו אוהבים לסבך ולפרום את בליל סיבי המחשבות שלנו. לשחק בנדמה לי, במה אם... ולעתים גם לממש.
אם נבחר,
רק אם נבחר.
רק אם שנינו נרצה בכך.

אתה קובע עובדה- "אם את באמת מבקשת את המקום הזה, אם את נמסרת ע"י ה"סרסור" שלך,
אין לך עוד תקשורת דעתנית ומשוחררת מולו. אינך יכולה לפנות אליו באופן עצמאי אלא אם הוריתי לך לעשות כן.
אם את רכוש, עלייך לנהוג ככזה"


האמירה הזו מכה בי והיא מלווה אותי בנסיעה הזו, אל שבוע חדש, אל החיים הקונבנציונאליים והסדורים שלי, אל ביתי וילדי.


אני חושבת על איבוד השליטה המוחלט.

מהרגע שנתתי את הסכמתי הראשונית, אין לי עוד שליטה בסיטואציה.
הכל בידיך,
בידיכם.
בוחרת להיות כלי לסיפוק,
זונה.
אני נרעדת.
זה מקצין את הכל,
סיבי הכומתה האדמדמים,מתפזרים באוטובוס.
סיבי מחשבותי הפזורות.
זה מפחיד ומגרה ומסקרן כ"כ.

תוספת אחרית: קישור לפוסט שנכתב באורח פלא בדיוק לפני שנה ובעל היבטים דומים ביותר. ככל הנראה 1.12 עושה לה משהו. B

http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=160828&blog_id=27387