גם וגם

לא פשוט להירדם.
איך ניתן להירדם עם הנחת הראש כאשר יש כל כך הרבה דאגות לעסוק בהן מדי יום.
מדי לילה.
טרדות קטנות שמתעבות להן במוח ומנקרות.
פנטזיות שמתעוררות ונטחנות עד עפר במחשבות האם הן ריאליות עבורי.
ולבסוף שקיעה.

ובחלומי אני מוצא את עצמי בדרך לעליה למטוס שאמור לחצות את האוקיאנוס.
סוחב אחרי מזוודה גדולה, תיק מחשב נייד, פאוץ', מסמכים ביד ודרכון.
התרגשות.
לא מת על טיסות אבל נאלץ לטוס לא מעט.
הלוואי עלי שעל כל פעם שהייתי צריך לטוס הייתי מקבל צ'ופר קטן שבו הייתי מרגיש גם איך זה לעוף.
גם 16: העולם 0
נותן לו צ'אנס להשוות.
אני מתקרב לכבש המטוס ומופתע לגלות שאני עומד בפתחו של מיניבוס קטן.
אנשים בחליפות עולים בשלוות נפש, כל אחד תופס את מקומו ברוגע ואני מנסה לתור אחר הימצאותן של הכנפיים.
מוטרד אך משתף פעולה. אני מתיישב בכסא, מניח את ראשי על המסעד ועוצם עיניים.
מטוס ל 8 אנשים יחצה את האוקיינוס?
המטוס מתחיל להמריא ואני שומע חריקות ברורות בזמן ההמראה
חושב שכדאי אולי להגניב מבטים סביבי לראות איך המעונבים סביבי מגיבים להתרחשויות.
שוקל אם רצוי להציץ בחלון לבדוק שיש כנפיים למיניבוס הזה. מצד שני זה נראה לי לא רציני מצידי להיות עד כדי כך סקפטי.

מתעורר לקול רחשים.
מסתבר שאני עדיין במיטתי חולם חלום הזוי
הרחשים בוקעים מקדמת הסלון.
פוקח עיניים ומטה אוזן.
לא, איני טועה יש שם מישהו שפורע את חלומי.

נזכר בסכין הקפיצית המונחת במגירה לצד המיטה.
סכין לא רעה בכלל, קפיצית עם ציפוי שנהב ולהב קמור.
זוכר אותה עוד מתקופת התיכון שעוד היינו משווים גודל ומהירות שליפת הניצב.
היו זמנים שפגיון פיפיות זה היווה מטרד במחשבותיי כאשר היה מוצפן כל כך קרוב ובהישג יד.
לך תדע מתי הדבר המשלהב הזה יחליט לקפוץ לידי ואילו רעיונות אבסורדיים יש בקודקודו.
עימותים שונים ממה שעומד לקרות בסיטואציה הנוכחית.

הרעש וודאי וקיים.
האם להתכסות בשמיכה ולשים עצמי ישן כאילו לא קרה דבר?
האם לנעול את חדר השינה ולצלצל למשטרה? או שמא לזעוק "מי שם" בקולי הנמוך כפי שכבר עשיתי בעבר, להדליק את האור ולפסוע בביטחון לסלון.

פחד מחלחל בשרירים ואני עומד להתעמת מולו.
אני מחליט להתגנב בלאט מחדר השינה בחושך ולהדליק את האור ברגע האמת.
מנסה לקום בשקט, המיטה חורקת ומקשה עלי את ביצוע התוכנית.
לאחר כל ניע יש פאוזה ארוכה בניסיון לקלוט מה הבין מכך האורח הבלתי רצוי.
לבסוף מוצא את עצמי בפרוזדור, מדליק את האור.

גבר בגילי, נראה פחות או יותר כמוני, רק עם שיער מכסיף אוחז בגיטרה החדשה ובמגבר.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" אני שואל


גנב: "לוקח את גיטרה."
אני: "מה זאת אומרת לוקח את הגיטרה? מה פתאום? נגנבת או משהו?"
גנב: "היא הייתה ברשותך ועכשיו גם אני רוצה. גנבתי, לא נגנבתי"
אני: "קודם כל, עדיין לא הספקתי ליהנות ממנה, היא חדשה."
גנב: "נו טוב, אז יצא לי משהו טוב מהעניין הזה, בשם הסולידריות, בשם הסוציאליסטיות, בשם אחוות הגנבים".

איך שאמר אחוות הגנבים הרקע השחור שלי עלה לראש וקיבלתי רקע אדום מתחת לכנפיים. עם מי הוא חושב שהוא מדבר? צעדתי אליו בנחישות לשחרר את הגיטרה החדשה מאחיזתו.

אני: "עזוב אני אומר לך. על איזה גנבים אתה מדבר? אני עובד, קורע את התחת, משלם דמי מזונות, דואג להורים. שחרר כבר יא בן זונה מניאק"

הגנב מסתכל עלי עין בעין, רגוע ושואל אותי אם אני אלים.
אני: "אני מסוגל להיות. מאד." אני עונה. "אני מפחד מיצר האלימות הטמון בקרבי. אל תגרום לי שזה יתפרץ. כדאי לך לעזוב הכול ולעוף מפה. לך לעבוד."

אני מרגיש איך השילוב של הפחד ושל העצבים מוציאים אותי מכלל שליטה.
והוא בשלו עומד מולי מוגן ושואל אותי למה.

"מה למה?" אני המום מהשאלה המוזרה. ולאחריה הברנש מציע לי " כבר מאוחר, תעשה קפה ונדבר."
הסקרנות מובילה אותי לגשת ולנעול את הדלת כדי שלא יברח לי מהבית הגנב שלי, למרות שגם בצעד מעין זה יש משהו תמוה.

3 לפנות בוקר ואני מערבב שתי כוסות קפה שחור "בוא שתה, שמתי כפית סוכר. סיגריה?" מצית לו סיגריה ומנסה לתהות מה הקטע ההזוי הזה שנחת עלי פתאום.

גנב: "אני לא מוצא עבודה.
אתם מעמד הביניים, יש ברשותכם עבודה וממון שגם אני רוצה להיות שותף בהם.
צריך לחלוק בדברים.
אני לא מצליח לממש את כל הדברים שיש.
את הכישרון,
את הפוטנציאל.
מצאתי שזאת דרך נכונה לשטח את מדד ג'יני.
רובין הוד צדק. "

הבן זונה גורם לי להרהר ברצינות בדבריו.
מסתכל עליו בלבן של העין. הוא נראה ממורט אך הגון. עייף מהחיים.
דומה לי במידה מסוימת, מזכיר, אבל עם שיער מכסיף.

"אז אתה רוצה לחלוק?" אני שואל

הוא מיישיר את מבטו אלי ומניד בראשו לאט.