ולמרות שחדלתי אינני חדל פירעון.
ולשם הוכחה פעוטה בחרתי לחלוק איתכם מהגיגי מ.מרשל שהתהוו, ככל הנראה, מתוך קדרת חייו עם פאולה אשתו ושני חתוליהם.
המרתי את לשונו של מ.מ לגוף ראשו יחיד כי לשתף מעבר לכך גדול עלי כרגע.
עכשיו, כשהרהרתי בעבר, נוכחתי שטעיתי. הייתה זו הנוקשות שלי שאפשרה לקווי האשמה להיווצר.
היא הייתה מאפשרת לי להיות חלש לזמן מה.
נשים חכמות יותר כשזה נוגע להבנה אילו כללים אפשר לכופף.
מערכות יחסים דורשות גמישות, בעיקר בעיתות משבר, בתקופות שנדמה כי הן ברית נואשת של בני הזוג כנגד עולם של אפלה בלתי-נסבלת.
זוגות חזקים יילחמו כדי לשמור על שיווי משקל, ללא קשר לשינויים קצרי טווח באיזון הפנימי.
אף שהייתה זו נחמה פורתא, התובנה המאוחרת הזאת אפשרה לי להישאר בחיים.
לפעמים המפתח להשבת חייכם הוא ההסתכלות לאחור על מצב נורא וההבנה שהייתם אשמים בו באופן חלקי.
לפני ההבנה הזאת אתם מרגישים פגועים, חשים שנעשה לכם עוול - ואינכם יכולים למצוא מנוח.
אבל, "זה לא הוגן" היא קריאתו של ילד, של מישהו שאינו מבין שיחסים סיבתיים פועלים לשני הכיוונים.
כאשר אתם מבינים שהאשם היה גם בכם, הכאב חולף לאט.
ברגע שאתם מבינים שהקדחתם את התבשיל שלכם בעצמכם, נעשה קל יותר לבלוע אותו, לא משנה כמה הוא חרוך ומר.
ולו לא חשבתי שמה שנכתב כאן מתאים לקריאה באכסניה זו לקומץ המבקרים, הייתי מדלג על כך כהרף עין.
אז צאו לדרך ההבנה כדי שהכאב יחלוף לאט והמר יבולע.
כה אמר Bרמה.
(אשרי המאמין...)
לפני 12 שנים. 4 בדצמבר 2011 בשעה 19:15
