ארומה 19:30
שם היא חיכתה, בדיוק לפי ההוראות.
תדרוך קצר של בן זוגה הוביל אותה להמתין לנו בבית הקפה במעיל לא רכוס ובחצאית עם גרביונים עבים עד לברך.
ללא ביגוד מיותר מתחת למעיל או לחצאית.
הגרביונים אתם שואלים? טוב, בכל זאת קר בערב הירושלמי ואנחנו רחמנים במהות.
מלאה היא הייתה, בדיוק כפי שאני אוהב.
מלאת אישה עם מבט מזוגג, מבוהל, מצודד, מצועף, מסוקרן, מחורמן. בדיוק כפי שאני אוהב.
חומר גלם להשתעשע בו, מהסוג שעל פניו נראה כי אפשרי בקלות להסיר ממנה את המחסומים ולשוט על כנפי הדמיון.
מציץ בה מבט אחרון. רואה אותה מכורבלת במעיל קורדרוי חום ארוך ושלובת רגליים, בוחנת את אותם גברים ממהרים החוצים את טווח ראייתה על המדרכה.
אולי זה הבחור המוכסף עם תיק העור שחוצה בצעדים זריזים את הכביש לעברה, נראה כמו עורך דין. ואולי זה האיש שנשען על עמוד התאורה ומדבר בנייד, מכפה בידו על פיו ומצמיד את המכשיר לאוזנו לבל יאבד מילה מהנאמר בשיחה. מישירה בו מבט לראות קמט בין עיניו, קמט של ריכוז.
היא לא מספיקה לראות אם הטיית ראשו הייתה בכדי להחזיר בה מבט משלו וגבר חסון מתקן את הכיפה שעל ראשו שנשמטה במשב הצונן, מאט את צעדיו מולה, משתהה ומסתכל בה כמנסה להיזכר אם קיימת ביניהם היכרות מזמנים עברו. הייתכן שזה הבוחר?
כולם נראים אפשריים בעיניה. כולם כל כך זמינים וקיימים ברגע זה בתודעתה שתימחק אוטוטו על-ידי.
אנחנו יושבים ברכב החונה ממול. אני לצד הנהג, בחלון פתוח, צופה בסרט שבה היא הכוכבת הראשית של עצמה.
בא לי כבר לאסוף אותה ולהתחנגל איתה כשבן זוגה מריץ סרטי פורנו על הסיטואציה. סרטים שקרוב לוודאי גורמים לו לטפטף. אחד הסרטים היותר חביבים עלי.
אני אומר לו שזה הזמן לסמס לה.
אני קולט את רעד ידה הארוכה והעדינה בזמן שהיא קוראת את המסרון. יותר מדי זמן עבור קריאה אחת בודדת. אני מכיר את השלב הזה שהכול בו מתערבל ואתה רוצה להחזיר לעצמך קורט של שלוות נפש אז אתה נאחז באותיות שלמדת בכיתה א'. הבעיה היחידה היא שגם צריך להבין את המילים הכתובות ואת ההקשרים ביניהן.
לבסוף היא קמה, חובקת את עצמה ופוסעת לקראתנו מגלה להפתעתה שהיינו גלויים לפניה, לו רק יכלה לדמיין את הקירבה.
אני מסמן לה שתיקרב לחלוני. היא נעמדת במרחק בטוח מחייכת חיוך נבוך ומושיטה את ידה לשלום.
מרכינה את ראשה ומוודאה שבן זוגה יושב לצידי. מזה זמן הוא לופת את ההגה בשתי ידיו, כאילו ואומר שכל עוד הוא שם הוא עדיין אוחז בהגאים, מתקשה להיפרד מהשליטה.
הוא מהנהן לעברה קצרות והיא מחזירה את מבטה אלי.
בכל אותו רגע שברירי אני אוחז בידה שהושטה לי לשלום.
לבסוף אני שובר את השתיקה הארוכה: "שלום יפה. לפני שתכנסי לרכב תראי לי איך מילאת את הוראות הלבוש שלי אבל מבלי להסתכל לצדדים. אלי, רק אל תוך עיני".
בחיי שהרגשתי איך פיק בירכיה גרמו לה למעוד בעמידתה. לא הקור המכה ולא המעידה מנעו מבעדה לפרום בתנועה בטוחה את כפתורי מעילה ובתנועת קסטרו להציג לכבודי לראווה את חמוקיה המלאים, בשלים בעסיסיותם.
"עכשיו יש חלק נוסף. תרימי רגל גבוהה ותניחי על אדן החלון."
היא מטה את גופה לאחור, בגמלוניות מסויימת מצליחה להרים את רגלה החנוטה במגף עקב גבוה ולהניח על אדן החלון.
אני מלטף במעלה השוק מתעכב בשיפולי הירך החלקים, מגשש את דרכי למפשעתה.
תנועה בלתי רצונית ואנחה.
אני עוצר לרגע ומנקב בה מבט מחוייך, "אני חייב לבדוק, את מבינה, נכון?" היא מחייכת חזרה ומאשרת את דבריי בתנועת כן מתמשכת בראשה.
מפשעתה רגישה ורכה, נטולת תחתונים. אני מחדיר אצבע בוחנת לתוך הכוס החלקלק והחם שלה. לפחות משהו נשאר חם כאן הלילה הזה.
נעים.
לשנינו.
כנסי מאחורה, אני מורה לה, אך לא ממהר להוציא את האצבע מהכוס המרטיב.
גם היא לא ממהרת להוריד את הרגל.
לוקח קצת זמן עד שהמוח מפרש שוב מילים לאחר שגזע המוח מתחיל להיכנס לפעולה.
לבסוף היא מצליחה לעמוד שוב על שתי רגליה, נכנסת לרכב ויושבת מאחורי.
בן זוגה מתניע ונוהג לכיוון בית המלון שקבענו מראש, כעשרים דקות נסיעה מביתו.
אני מגיש לה שני מצבטים המחוברים בשרשרת שבידי ומבקש ממנה להצמיד את המצבטים לפטמות הזקורות שלה. לפעמים הקור דווקא משחק לטובתי.
משיכת האוויר בלועה מסמלת לי שהיא מחוברת. אני אוחז בשרשרת ומושך בה קלות בכל פעם שאנו נעצרים ברמזור אדום. היא מגיבה אלי, מגיבה לאדום.
אנחנו מתקרבים למלון ואני מביט בו מביט בה דרך המראה.
"הכול בסדר?" אני שואל. הוא מגייס לקולו קוליות ועונה לי שבטח, מעולה.
"מתגרה מהמצב? מתחיל להרגיש תנועת חשקים בתחתונים?" אני מקשה.
"עוד לא, אבל זה יבוא" הוא מודיע ונושך את שפתו התחתונה מבלי משים לב.
"אני בטוח. כשתגיע הביתה תתחבר למסנג'ר, אנחנו כבר נקרין לך סרט במצלמה" אני עונה.
הוא עוצר את הרכב בפתח המלון, אני יורד ופותח לה את הדלת מסייע לה לצאת בצנעה ומלטף את שערה.
אני משלב את זרועי בזרועה ואנו פוסעים לכיוון הכניסה.
לאחר כמה צעדים אני מסובב את ראשי אליו. הוא כבר לא שם.
(המשך יבוא, או שלא. הוא כבר קיים)
לפני 12 שנים. 8 בפברואר 2012 בשעה 22:13
