אני מתכרבלת במעיל ובוהה באנשים החולפים מולי.
קר בערב הירושלמי הזה ואני מרגישה כ"כ חשופה.
מצטערת שלא התעקשתי אתו שירשה לי ללבוש לפחות תחתונים וחזיה מתחת למעיל הגדול.
כך, עירומה וחשופה מתחת, אני מרגישה יותר כילדה פגיעה מאשר כאישה סקסית.
"ארומה" 19:30, הרחוב הומה ואני תוהה אם מי מהאנשים שחולפים על פני קולט את הפגיעות החשופה שלי.
מנסה למשוך את החצאית מטה, לאחוז בשולי המעיל.
"לא רכוס" הוא הורה ואני לא רכסתי.
תוהה במי הוא בחר? מי בחר בנו?
שוב המחשבות האלה- האם אספיק?
האם אהיה מספיקה?
האם הוא יחשוב שאני יפה מספיק? מוצלחת מספיק? מפתה מספיק?
אני מרגישה שהמוח שלי עובד בחצי התפוקה וכנראה פחות ובו זמנית גלגלי השיניים מתחככים זה בזה ללא הפוגה, מאיימים להטביעני.
אני מודה בפני עצמי שהסיטואציה הזו בה אני נלקחת ע"י גבר אחר מגרה אותי, מצמררת, מבהילה, מסקרנת, מפתה.
אני מרגישה את הגירוי הזה.
מתבוננת באנשים החולפים, מסמנת לעצמי בכל פעם גבר חדש. האם זה יהיה הוא?
האם הוא זה שיקרב אלי ויקח אותי משם?
האם גם לו מבט תוהה ומחפש, או אולי יציב ובטוח. מי אני רוצה שהוא יהיה מהגברים הסובבים אותי?
ואיך אדע שהאיש שלי שומר? מגן? רואה אותי גם?
איפה הוא יהיה?
אני נזכרת במעורפל שדברנו על מצלמה.
האם אדע להיות בלעדיו?
אני יודעת שכשזה יקרה אני אשכח מהכל, אתמכר לתחושות, אתענג על הרגע,
אפסיק לחשוב.
רק להיות שם, להרגיש, להריח לטעום מגע אחר, טעם אחר, להתמכר, להתמסר.
אני מרגישה בהלמות הלב שלי.
העור סומר מההתרגשות ומהקור, גם הפטמות.
אני לוחצת את הרגליים זו לזו, מרגישה את הסערה, חשה בנשימה הכבדה שלי, הנרגשת.
האם אזכור אותו?
אזכור להרים מבט למצלמה ולוודא מה שלומו?
צפצוף הנייד מעיר אותי מהדמיונות.
היד שלי רועדת כ"כ שאני בקושי מצליחה ללחוץ על המקשים הנכונים כדי לפתוח את ההודעה.
האותיות מתערבבות לי.
בסוף אני מצליחה למקד- הם כאן. מטרים ספורים ממני, בתוך המכונית.
לו רק ידעתי שהם צופים בי, אני מרימה מבט נבוך ומחפשת אותם בעיני.
אני צועדת לקראתם במבוכה, מחזיקה בידי את המעיל שלא יפתח.
מנסה לבחון אותו, את הגבר הזר שעוד רגע יעשה בי כבשלו.
את הגבר שנבחר עבורי.
מציצה בו, מרגישה את החום בלחיים, את הסומק וזה רק מביך אותי יותר.
נעמדת במרחק בטוח ומחייכת חיוך מושפל.
הוא מסמן לי להתקרב.
בוחן.
אני כמעט לא מעזה להרים את העיניים.
מציצה, אבל לא באמת.
לא ממש קולטת.
הוא מורה לי לפתוח עבורו את המעיל, להראות לו אם עמדתי במשימה.
ככה, באמצע הרחוב, בלי לבדוק מי רואה עוד, מי מבחין בי.
שוב אני מקללת את היעדרם של התחתונים והחזייה. כמה מעט בד, יכול לנסוך כ"כ הרבה בטחון.
בטחון יחסי,
ועכשיו אני חשופה, מעורטלת.
אני מרפה משולי המעיל הלפותים בידי ופותחת, מנסה לחייך. הברכיים שלי רועדות, מסגירות.
אני בטוחה שהם יכולים להבחין בפעימות הלב שלי, שפשוט מאיים לזנק החוצה.
אני מציצה גם באיש שלי שיושב ולופת את ההגה. אני יודעת שקשה לו ואני יודעת שהוא רוצה בזה.
לפחות חושב שרוצה.
אני מרגישה ששנינו נמצאים עכשיו בסוג של מצוקה ובדיקה של מקום שבחרנו בו ביודעין.
מקום של סערה, רגשות והתרגשות.
הזר מורה לי להרים רגל אל חלון הרכב. יש לו קול חם כזה וזה מעודד אותי קצת.
אני מרימה מגף גבוה. הרגל שלי חשופה.
גם הכוס.
הוא נוגע.
היד שלו חמה,
העור שלי קפוא.
הוא מלטף את העור הלבן, מותיר סימנים ורדרדים של מגע.
הוא גולש עם היד פנימה.
אני מפסיקה לנשום.
האיש שלי מסתכל בנו מהצד.
אני מרגישה כמה חם שם ורטוב.
אני יודעת שהוא מרגיש.
אני יודעת שגם האיש שלי יודע כמה אני מוכנה עכשיו.
מוכנה עבור מישהו אחר.
לפני 12 שנים. 10 בפברואר 2012 בשעה 9:59
